המלחמה השקופה של אנשים עם מוגבלות / עו"ס אוראל עייש*

התרעה מקדימה נשמעת. מה אתם עושים? נכנסים לממ"ד, אולי מסיימים עוד משהו קטן, מתארגנים לרדת למקלט בבניין או למרחב מוגן סמוך. זו מציאות שכולנו חיים בה בשבועות, ואולי בשנים האחרונות. מציאות מורכבת, שמחייבת גמישות, הסתגלות, חוסן ויכולת להיעזר באחרים.

אבל עבור אנשים עם מוגבלות, זו מציאות אחרת לגמרי.

המעבר לכיסא גלגלים או להליכון, הזמן שנדרש להתארגנות, והצורך, לא פעם, בסיוע של אדם נוסף, הופכים כל התרעה לאתגר משמעותי. ואז מגיעה השאלה הקריטית: האם המרחב המוגן בכלל נגיש? האם הוא קרוב מספיק? האם ניתן להגיע אליו בזמן?

עבור אנשים עם מגבלת ניידות, התשובה לא פעם שלילית.

התרעה מוקדמת לא תמיד מספיקה. המרחב המוגן לא תמיד מותאם. ושגרת החיים מרחוק, עבודה, לימודים, שירותים – לא תמיד נגישה. התוצאה היא מציאות קשה: רבים נשארים בבית, גם כשיש צורך אמיתי לצאת. לא כי הם לא רוצים, אלא כי הם לא יכולים.

כך, בימים שבהם החברה כולה מתכנסת למאמץ משותף, אנשים עם מוגבלות נותרים מאחור.

יותר ממיליון ישראלים חיים עם מוגבלות, אחד מכל שמונה. היא לא תמיד נראית לעין, אבל היא שם. ובתקופות חירום, כמו זו שאנו חווים, הפערים רק מתחדדים. כל אדם עם מוגבלות חווה את המשבר אחרת: יש מי שמתקשה לצאת מהבית ולהיות חלק מהמרחב הציבורי, יש מי שנמנע מטיפול רפואי או תמיכתי, יש מי שאינו יכול לעבוד או להשתתף במסגרת קבועה, ויש מי שהמצב מחמיר את מצבו הנפשי.

המשותף לכולם הוא תחושת ניתוק.

אז מה אפשר לעשות?

קודם כל להיות מודעים – אם יש בסביבתכם אדם עם מוגבלות, אל תניחו, שאלו. בררו איך אפשר לסייע.

לוקחים את כולם בחשבון – מקיימים פגישה או פעילות אונליין? ודאו שהיא נגישה, ושכל אחד יכול לקחת בה חלק שווה.

מייצרים סביבה נגישה – חוזרים לעבודה, ללימודים או לפעילות? בדקו שהמרחב המוגן נגיש ומתאים לכולם, כך שאיש לא ייאלץ לבחור בין ביטחון לבין השתתפות.

עושים את זה ביחד – בימים שבהם הערבות ההדדית נבחנת, אסור לנו להשאיר אף אחד ואף אחת מאחור. זו לא רק אחריות של המדינה, זו אחריות של כולנו.

עו"ס אוראל עייש צילום: פרטי

• עו"ס אוראל עייש היא מנהלת הבית הדרומי, "בית הגלגלים".