צפו: עילי בוטנר שר ומספר על אחיו עופר במשכן הכנסת

האודיטוריום הגדול במשכן הכנסת היה מלא במאות מתמודדי נפש, בני משפחות, שרים, חברי כנסת ואנשי מקצוע – בכנס "החלמה כפולה: על התמודדות נפשית והתמכרויות", שסימן רגע היסטורי במאבק לשינוי הטיפול בתחלואה כפולה – התמודדות נפשית המשולבת בהתמכרות.

בין הנאומים והדיונים המקצועיים, שעסקו בפיצול המערכות ובמקומן של המשפחות בתהליך השיקום, עלה לבמה האמן עילי בוטנר להופעה אקוסטית – ובמקום מופע רגיל בחר לפרוש בפני הנוכחים את הסיפור האישי שמלווה אותו מאז שהוא זוכר את עצמו: אחיו הבכור עופר, מתמודד נפש.

"גדלתי לתוך מציאות כזאת כמעט מאז שאני זוכר את עצמי", סיפר בוטנר בין שיר לשיר. "גדלתי בקיבוץ, והאח הגדול – אתם יודעים, אח גדול, עם כל המשתמע. נשאתי אליו עיניים, הערצתי אותו. וכשקרה המשבר הגדול, חווינו אנחנו כמשפחה את כל קשת הרגשות – מבושה ומקושי גדול, מהסתרה, ועד הקבלה, ההפנמה והצמיחה. במקרה שלי, דרך שירים".

בוטנר עצר רגע על המילים שבחר. "פעם, באיזושהי הופעה, אמרתי 'פגוע נפש'", סיפר. "מישהי ניגשה אליי אחרי ההופעה ואמרה לי: אל תגיד פגוע נפש, זה נורא פוגע בנו, זה נורא מעליב אותנו. תנסה להיות זהיר בהגדרות. אז מאז אני אומר 'מתמודד'".

שירים שווים

את אחד משיריו המוכרים, "שווים", כתב בוטנר בעקבות ביקור אצל אחיו, שהיה מאושפז במחלקה במרכז הרפואי רמב"ם. "נכנסתי למחלקה, ישבנו, ואני מספר לו בהתלהבות שיש לי חברה, ושאולי נבוא לגור ביחד, ושהתחלתי לכתוב שירים", סיפר. "ואז שאלתי אותו: ספר רגע עליך, מה אתה מרגיש? והוא אמר – אני רק רוצה לצאת מפה ולחיות חיים רגילים, שיהיה לי מספיק כסף לסיגריות, אישה ועבודה. אלה היו הבקשות שלו".

בדרך חזרה, בהמתנה לאוטובוס בתחנה המרכזית בחיפה, החל בוטנר לכתוב את השורות הראשונות בטלפון. "כשהגעתי לתל אביב כבר סיימתי את המילים, והלחנתי אותו מהר מאוד – מה שבדרך כלל קורה אצלי הפוך". בשנת 2014, סיפר, קיבל טלפון משר החינוך דאז שי פירון, שבישר לו כי בחר בשיר כדי שילמדו אותו בגנים ובבתי ספר, על קבלת השונה ועל קבלת האחר.

"מכתב לאחי"

הסיפור שמאחורי שירו "מכתב לאחי" – שנבחר לימים לשיר המושמע ביותר בעשור הקודם – קשה אף יותר. עופר, שהתגורר אז בהוסטל בחדרה, נכנס לאחת מסוכנויות הרכב הסמוכות. "הוא אוהב מכוניות", סיפר בוטנר. "הוא התקשר אליי ואמר לי שהרגע גירשו אותו, סילקו אותו. הפקידה שם אמרה לו: אנשים כמוך, אנחנו לא רוצים פה".

לאחר השיחה התיישב בוטנר וכתב לאחיו מכתב – שהפך לשיר 'מכתב לאחי'. עופר, סיפר, התקשר באותו יום גם לאם המשפחה: "היא לקחה את האוטו פיזית לחדרה, הפכה שם שולחן, ואילצה את המזכירה להתנצל בפניו. היא לביאה".

השיר, שהפך מאז להמנון של מסיבות סיום בכיתות ו', י"ב, גנים, מתגייסים ומשתחררים, מלווה את בוטנר בכל הופעה. "כשהוא מגיע, בדרך כלל בסוף, אני מסתכל על הקהל", אמר. "אני רואה אנשים רוקדים את השיר הזה, ואני רואה אנשים בוכים בו. ואלה שבוכים – אני יודע שמשהו שם מסתתר, יש שם איזשהו סיפור. אני תמיד אומר להם: בואו אחרי, תספרו לי, תשתפו אותי".

החלמה כפולה

כנס "החלמה כפולה – על התמודדות נפשית והתמכרויות", שנערך ביום שני 22 ביוני, במשכן הכנסת ביוזמת יו"ר ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, ח"כ מיכל וולדיגר, ובשיתוף "עמותת משפחות בריאות הנפש", התמקד במאבק לשינוי הטיפול בתחלואה כפולה, מצב בו אדם מתמודד במקביל עם אתגר נפשי והתמכרות.

המטרה המרכזית היא לשים סוף למציאות שבה המערכת הציבורית מפוצלת לשני עולמות נפרדים, מה שמאלץ את המטופלים לנוע ביניהם לבד ומונע הסתכלות על האדם כשלם. בנוסף, הכנס מבקש לתקן את העוול שבהדרת המשפחות, שהן לא פעם הגורם היציב היחיד המלווה את המתמודד לאורך השנים, מקבלת ההחלטות.

יוזמת הכנס, ח"כ וולדיגר: "כבת משפחה בעצמי, אני מכירה מקרוב את המשמעות של ללוות אדם אהוב בדרך מורכבת, תחלואה כפולה היא נושא שדורש מאתנו לחשוב מחדש, לחבר בין מערכות ולהקשיב למי שחי את המציאות הזו מקרוב. הגיע הזמן שקולה של המשפחה יישמע ויקבל משקל".

מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב להשפעות הטראומה הלאומית בעקבות המלחמה: "אנחנו לא מעבירים יום בלי לעסוק בבריאות הנפש. כולנו מתמודדים, כל אחד עם המסע והאתגר שלו, ונרמול השיח הציבורי הוא חיוני. הצרכים כרגע גדלים בקצב מהיר מהמשאבים, אבל השגנו דבר אחד קריטי: מחיקה מוחלטת של ההתייחסות לבריאות הנפש כ'חצר האחורית'. הנושא נמצא היום בלב העשייה של כל מנכ"ל קופה ומנהל בית חולים".

בר סימן טוב הצהיר כי המשרד מקדם בהתמדה את העברת האחריות הביטוחית המלאה על תחום ההתמכרויות אל קופות החולים, במטרה ליצור סנכרון מלא שימנע את פיצול המטופלים.

סטפן קליינמן, מנכ"ל עמותת "משפחות בריאות הנפש": "מבחינת תקצוב, בהשוואה למדינות ה-OECD, מדינת ישראל עוד לא נמצאת במקום משביע רצון ויש עוד המון עבודה. חשוב לנו כבני משפחות קודם כל שתראו אותנו, אבל אנחנו צריכים גם שירותים מיוחדים שמותאמים לנו כמו טיפולים משפחתיים, העמקת מודל 'הדיאלוג הפתוח' ונציגויות בני משפחה במרכזים הרפואיים". קליינמן קרא למשפחות לא להישאר לבד ולנצל את קווי התמיכה הקהילתיים ואת הזכויות הקיימות בסל השיקום.