טור אישי: ישראל – קניה – פפואה גינאה החדשה

טור אישי: אופירה איפרגן

בגיל 18 התפתחה אצלי בולימיה. תהליך ההתמודדות נמשך 12 שנים, במהלכן התמודדתי לבד, ללא עזרה מחברים, משפחה או מכרים. ניהלתי מלחמה פנימית קשה ואכזרית בין הקול שרוצה לחיות והקול שרוצה למות. לרגעים כשהקול שרצה למות –  נמנמם לו, התעורר לו הקול שרצה לחיות ונתן לי כוח להרים את הטלפון  לבקשת עזרה, כשמהצד האחר מענה: "מחלקה פסיכיאטרית שלום": כשאני צעירה – רק בת 21 ומתחננת לעזרה.

אופירה במסעותיה בפפואה גינאה החדשה (צילום: פרטי)

הסיוע הראשון לא עלה טוב וחזרתי לנקודת ההתחלה. ההתמודדות הפעם הייתה כואבת וקשה ונמשכה שלוש שנים נוספות בהן ניסיתי לבד.

בגיל 24 פניתי שוב לעזרה, ושם התרחשה תפנית והרגשתי שאני מתחילה לראות את האור. הצטרפתי לקבוצה מטפלת, ושם הכרתי את מי שיישאר לעולם האיש שהאיר לי את הדרך – בני גוטמן. הוא הסתכל עליי ואמר לי שנעבור את זה ביחד, ושאני אהיה בסדר – היו לו עיניים טובות והאמנתי לו. מאז עברו להן שש שנים, במהלכן קיבלתי עזרה ותמיכה, והרגשתי שההתמדה והרצון לחיות – גוברים. ההחלמה הייתה כואבת וקשה מלווה במשברים, בהם לפעמים חשבתי לאבד תקווה, אך בלב, בפנים, היה קול פנימי עמוק מאוד שרוצה להבריא ולהחלים, ולהיות באמונה שאני יותר חזקה מהרוח.

במשך 12 שנים עברתי טיפולים שונים, עד אשר הרגשתי שהגוף והנפש קיבלו משמעות חדשה לנוכחות שלי ולעצם היותי אני.  הדרך שעברתי בעזרת אנשי מקצוע, שליוו אותי והאמינו בי הפכו לאבן דרך במסלול חיי. חלמתי להיות בנאדם בריא שאוהב את עצמו, להבין שהרים גדולים לנגד עיניי ושיש בי את הכוחות להזיז אותם אם אחליט בכך.

אופירה במסעותיה בפפואה גינאה החדשה (צילום: פרטי)

בגיל 30 יצאתי לעולם תעסוקתי מאתגר, שבו החלומות והרצונות שלי באו לידי ביטוי בהישגים, הצלחות, התגברויות על מכשולים, כאשר המנטרה שהדהדה לי כל הזמן היא שאני יכולה להצליח, שהכל אפשרי, שאין דבר העומד בפני הרצון. הייתי חולמת גם ביום, ומדמיינת איך הייתי רוצה שיראו חיי וככה התהלכתי בעולם. האומץ לשנות פיתח אצלי את הרצון לעזור לאחרים לגרום להבין שהכול באמת אפשרי, שההחלטות והבחירות הן אצלנו ושאפשר לנצח כל מכשול!

בגיל 35 נסעתי לקניה ולפפואה גינאה החדשה, עם תיק גדול מלא בזכרונות, כאשר משפחה וחברים שהשארתי מאחור שומרים עליי. במקום הזה הרגשתי שהשמיים נפתחו מעליי וקראו לי לחגוג חירות אמיתית וחופש בחירה למה אני רוצה להיות. שאלתי את עצמי לשם מה המטרה שלשמה הגעתי – אישה לבנה, לבד למקום שיכול להוות איום עבורי. התרומה לקהילה לילדים יתומים, לנשים מוכות, ילדים רעבים וכאלו שקולן לא נשמע הייתה בעבורי הדרך להעביר את המסר שלי לעולם – שכולנו רוצים להיות בעלי ערך.

אופירה במסעותיה בפפואה גינאה החדשה (צילום: פרטי)

המסע הזה הסתיים ב-2021, כאשר החלטתי שאני רוצה לחזור הביתה לארץ שלי ולספר את החוויות, את האנשים המיוחדים שפגשתי, הנשים האמיצות שבחרו לצמוח, ולא לוותר גם כשגדלו ללא מים וחשמל ותנאים בסיסיים, או את פסיפס החיים שיצרתי דרך אנשים וחוויות שאספתי במהלך שנותיי.

שמי אופירה איפרגן, בת 43, בתחילת דרכי מאמנת ומלווה תהליכים אישיים. פונה אליכם, ארגונים ומוסדות, לקבל הזדמנות חשובה לשתף את סיפר חיי עבור צעירים וצעירות, נשים ואמהות. סיפור על אומץ, פריצת דרך וניפוץ כל תקרת זכוכית בחייהן. לא להתבייש במי שאנחנו. אפשר ומותר לנו לטעות, לבקש עזרה, שכולנו רוצים להיות בעלי ערך, שרוצים להשתייך למקום שממנו באנו, שיקשיבו לנו, שיאהבו אותנו, שלא ישפטו אותנו ולזכור שהכול יכול להיות אחרת.