אור בומשטיין מחפש את "חתיכת הפאזל החסרה"

אור בומשטיין, בן 35, מתגורר לבדו ברמת גן. הוא אובחן על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה, אך זה לא עצר אותו מלבנות חיים מלאים ועצמאיים. כבר יותר מעשור שהוא עובד בקופת חולים כעוזר מזכירות, ובמקביל מתקלט במסיבות ואירועים – כולל מול חיילים בבסיסים צבאיים. בזמנו הפנוי הוא פעיל למען קידום אנשים עם צרכים מיוחדים.

לדבריו, מה שחסר לו כיום היא "חתיכת הפאזל החסרה" – מישהי לחלוק איתה את חייו. "מה שחסר לי היום זה פשוט מישהי שתהיה שם בשבילי, שתתמוך, שתפרגן לי גם כדיג'יי. שמישהי תבוא ותגיד: 'יש פה בן אדם שאפשר לאהוב אותו, לחיות איתו, ליהנות איתו'".

בומשטיין מספר על ילדות לא פשוטה. כבר בגיל שלוש החלו ההורים לחשוד שמשהו שונה. רק בגיל 11, לאחר מספר אבחונים, קיבל אבחנה של תסמונת אספרגר. "לא תמיד היה פשוט", הוא אומר, "אבל היו גם נקודות אור –  למשל בית הספר היסודי האנתרופוסופי, שההורים שלי היו בין מקימיו. בשבילי זה היה ממש כמו בית. הרגשתי שמקבלים אותי כמו שאני".

בתיכון עבר בין מספר מסגרות – מהרצליה, דרך ראשון לציון ועד תל אביב. את לימודיו סיים במסגרת מיוחדת בקיבוץ גבעת חיים. "היה לי קשה מבחינה חברתית", הוא מודה. "אבל עם השנים למדתי להיפתח, להכיר אנשים, לצאת, לבלות – זה בנה לי את הביטחון".

אור בלומשטיין. צילום: אייס שיווק

אור מדגיש את עצמאותו: "אני חי לבד, נוסע לאן שאני צריך – גם בארץ, וגם לחו"ל. אני יודע להסתדר, אני חזק". והוא כבר חושב קדימה: "הקמת משפחה זה משהו שאני בהחלט שואף אליו, אבל רק עם האדם הנכון".

הוא מדבר בכנות גם על הבדידות, אבל לא מתוך רחמים. "יש לי חברים, ואני לא לבד, אבל אני רוצה זוגיות. החלום שלי הוא להצטרף למועדון הנשואים. אחותי כבר שם, עם שני ילדים. ואני גם רוצה להיות שם, לחיות בזוג – כמו כולם".