כשהמילים מוקלדות, ולא מדוברות

מחקר בקרב בוגרים אוטיסטים, שאינם משתמשים בשפה דבורה, מציג כיצד הבעה באמצעות הקלדה מאפשרת למשתתפים להסביר את חוויותיהם, ולעיתים לשוב לאירועים קשים ולתת להם משמעות שלא הייתה מובנת בזמן התרחשותם.

המחקר מתואר במאמר "כוחה של מילה", שכתבו ד"ר בנימין הוזמי מבית איזי שפירא, ד"ר מיכל גלייטמן, יעל כהן וקבוצת המחקר המשתף של מרכז "מקום להבעה". הוא פורסם בכתב העת "מוגבלות וחברה: מחקר ופרקטיקה".

לשמוע את המשתתפים עצמם

במחקר השתתפו עשרה בוגרים בגילי 18 עד 32, המשתמשים בשיטת יעל כהן להבעה באמצעות הקלדה. המשתתפים השיבו לשאלות פתוחות על חייהם ועל אירועים שבהם הרגישו שהסביבה מתקשה להתמודד עם התנהגותם, לפני שהחלו להקליד ולאחר מכן.

גם ההורים נשאלו על השינויים שחוו ועל תגובותיהם למצבים מאתגרים. קבוצת ייעוץ של חוקרים אוטיסטים הייתה שותפה לפיתוח כלי המחקר ולפרשנות הממצאים.

מהתשובות עלתה חשיבותה של ההקלדה כדרך לביטוי רצונות וצרכים, לצד הכרה ביכולותיהם הרגשיות והאינטלקטואליות של המשתתפים. ההורים תיארו שינוי בהבנת ילדיהם ובקשר עמם.

להסביר אחרי שהסערה חולפת

אחד הממצאים המרכזיים נוגע לאפשרות לשוחח בדיעבד. המשתתפים יכלו להסביר מה עמד מאחורי אירוע שנתפס כמאתגר, וההורים תיארו כיצד ההסברים סייעו להם להגיב בהבנה ובאמפתיה. עם זאת, ההקלדה לא העלימה את הקשיים.

גם משתתפים מיומנים לא תמיד הצליחו להשתמש בה בזמן מצוקה. המחברים מדגישים את הצורך להמשיך להקשיב גם למסרים שאינם מילוליים.

מה המחקר מאפשר להסיק

זהו מחקר איכותני קטן המבוסס על דיווחי המשתתפים והוריהם, ולא ניסוי מבוקר המוכיח את יעילות השיטה. המשתתפים השיבו בליווי מנחות הקלדה. המאמר עצמו דן במחלוקת המקצועית על הקלדה בליווי, ובשאלה כיצד מבטיחים שהמסר שייך למקליד ואינו מושפע מהמלווה.

יעל כהן, ממחברות המאמר, היא גם מפתחת השיטה שנחקרה.

המחברים ממליצים להנגיש מגיל צעיר מגוון דרכי תקשורת ובהמשך לפתח מיומנויות אוריינות. המסר העולה מהמחקר הוא הצורך לאפשר לאדם להסביר את עצמו, ולשמור על יחס מכבד ועל אפשרות לשיח, גם כשהסביבה מתקשה להבין את התנהגותו.