חרמוני על משבר העו"סים: "אין את מי להציל, רק את מי להאשים"

"העובדים הסוציאליים בישראל מתמודדים עם עומסים בלתי נתפסים, שכר שאינו מספק ומערכת ציבורית שמתקשה לספק מענה ראוי", אומרת ענבל חרמוני, יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים בראיון מיוחד לאתר "רגישות" על רקע המשבר החמור בתחום. לדבריה, "המערכות הציבוריות, כולל הרווחה, ביטוח לאומי ומשרד הביטחון, היו קרובות לקריסה עוד לפני המשברים האחרונים, כמו הקורונה והמלחמה, והשנה האחרונה רק החמירה את המצב".

חרמוני מתארת מציאות שבה מחסור בתקנים, נטישת מקצוע ושחיקה בלתי פוסקת הופכים את תנאי העבודה לבלתי אפשריים.

מאות תיקים לעובד

המציאות שאותה מתארת חרמוני קשה ומורכבת. עובדים סוציאליים, לדבריה, נאלצים להתמודד עם עומסים בלתי הגיוניים. "במשרד הביטחון, לדוגמה, כל עובד סוציאלי טיפל לפני המלחמה ב-900 מטופלים. היום, המספרים נעים בין 1,100 ל-1,300 לכל עובד. זה פשוט בלתי אפשר", היא אומרת.

גם במערכת הרווחה ברשויות המקומיות המצב חמור: "ברשויות חזקות יחסית, עומסי העבודה נעים בין 150 ל-250 משפחות לעובדת סוציאלית אחת, אבל ברשויות מוחלשות, המספרים מטפסים ל-500 משפחות ואף יותר לעובד סוציאלי. חשוב לזכור כי תיק זה משפחה שלמה, כולל ילדים ובעלי מוגבלויות, עם צרכים מורכבים מאוד ולעיתים משפחה עם 8 נפשות.

"אני אומרת לעובדות הסוציאליות שהמטופלים שרשומים על שמן, זה לא כדי שיהיה את מי להציל אלא שיהיה את מי להאשים. זה לחכות שיפול לך משהו מהידיים כי אין מצב שלא! גם אם את חרוצה והכי טובה! עובדת סוציאלית על 250 משפחות שיש שם גם אנשים עם בעלי מוגבלויות, מי מצליח לעמוד בזה? וזה עוד לפני המלחמה.

"בנוסף, אסור לשכוח שעובדות סוציאליות הן אזרחיות במדינת ישראל. חלקן בדרום, חלקן בצפון, והן בעצמן חוו אובדנים. חלקן פונו גם מבתיהן".

נטישת המקצוע

לדברי חרמוני, "יש גם ככה נטישה של עובדים סוציאליים בלי קשר למלחמה, נטישה של העבודה הסוציאלית, כמו שיש נטישה של כל השירות הציבורי. בגדול השירות הציבורי מרוקן מאנשי מקצוע, לא רק של עובדים סוציאליים. במשך שנים החלום והחזון של משרד האוצר וממשלת ישראל זה לפרק את השירות הציבורי בישראל והנה הצליח להם. אין עובדים.

"יש הרבה שלומדים עבודה סוציאלית, אבל בסוף הם לא שורדים במערכות הציבוריות, גם בגלל השכר הנמוך, אבל גם כי הם לא ישנים בלילה. גם מלחץ, כי לא מצליחים להוציא מהכוח אל הפועל את האחריות שיש להם על הכתפיים. הם לא באמת מצליחים להתעסק בדברים שהם דמיינו וחשבו שיתעסקו, כמו מניעה, טיפול. אז לא, הכל כיבוי שריפות. ואז זה מייצר עוד יותר עומס כי אנשים נוטשים ויש תקנים ריקים".

לדברי יו"ר האיגוד, "במהלך המלחמה, התהליכים האלה התעצמו. לדוגמה, בצפון, יש הרבה עובדים חסרים כי הם פשוט לא הצליחו להחזיק מעמד. הכל היה אינטנסיבי ומתיש. המצב של העובדות הסוציאליות נכון להיום עמוס מאוד ומותש מאוד".

כמה עובדים סוציאליים יש בישראל?

"מספר העובדים הסוציאליים מעל ל-44 אלף רשומים בפנקס. מתוכם 11 אחוז פנסיונרים. מתוך זה כ-20 אלף מועסקות בשירות הציבורי, ויש לכאורה עוד כעשרת אלפים עובדים סוציאליים. איפה הם? אני לא יודעת. אולי לא עובדים בזה, אולי בפרטי או אולי עשו הסבה. אנחנו לא יודעים איפה הם.

"כל שנה מצטרפים 1,700 חדשים, אבל זה לא 1,700 שנכנסים לשירות הציבורי. הם עובדים סוציאליים מורשים, אבל אף אחד לא אומר שהם גם ישתבצו לשירות הציבורי."

"יש כניסה, אבל יש הרבה נטישה. הרבה נוטשים בשלוש השנים הראשונות. זה נתון מטורף. העבודה ברשויות המקומיות מאוד מאתגרת ומעניינת ויש המון אקשן, אבל העומסים כבדים והלחצים גדולים. יש גם רשויות שמתעמרות בעובדים, ויש רשויות שמתערבות בעבודה המקצועית של המחלקה. אלה התמודדויות לא פשוטות.

אין למי להפנות

חרמוני כועסת. היא תוהה "איך מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה להיות השלישית מהסוף בהוצאה על רווחה? מצפים מאנשים להיות תפקודיים, להתמודד עם כל הסטרס והטירוף, ואין מספיק טיפול רגשי, כי כולם קורסים תחת העומס. המצב הוא קשה.

"אין מספיק שירותים בקהילה שהעובדת הסוציאלית יכולה להפנות אליהם את המטופל, כמו תוכניות לנוער, מועדוניות, מסגרות שונות לאנשים עם מוגבלויות. יש המתנות ארוכות מאוד. העובדות הרבה מדברות על זה שנורא קשה להן שאין להן מה להציע למטופלים. את עומדת יחד עם המטופל במין חוסר אונים, וזה נורא מתסכל".

היא מסבירה כי "זו עבודה מעניינת ותחושת שליחות, אבל בסוף אתה צריך לשלם במכולת. עובדת סוציאלית שמתחילה את עבודתה היום מרוויחה כ-8,800 ש"ח. זה שיפור ביחס לעבר, אבל רחוק מלהספיק. יוקר המחיה עלה משמעותית, והשכר הנמוך, יחד עם עומסי העבודה הבלתי נתפסים, מבריחים עובדים מהמקצוע".

חרמוני מצביעה על בעיה מטרידה נוספת. "כל עובדת סוציאלית אמורה לקבל הדרכה. זה הכלי שאמור לצמצם שחיקה ולעזור להתמודד עם דברים שהם עוברים, שומעים ורואים, אבל אין מספיק. יש המון עובדות, בעיקר צעירות, שלא מקבלות הדרכה. זה רע מאוד, וזה מאוד קשה".

אחת הבעיות בתחום נובעת מהשנה הקשה שעברו העו"סיות בעצמן. "עובדות סוציאליות ששמעו סיפורים של המפונים, או שמעו את החוויות המאוד קשות של ניצולי הנובה או מהיישובים, זה מאוד קשה וייצר אצלן טראומות. מקומות עבודה שידעו לתת לעובדות הסוציאליות מקום לפרוק את הדברים האלה ולעבד אותם, העובדות יכלו להתחזק מזה. מקומות עבודה שלא נתנו לעובדות מקום לפרוק, העובדות פשוט נטשו אותם. הן לא עמדו בזה נפשית".

לחץ על מקבלי ההחלטות

חרמוני מספרת על הצעדים לעתיד. "אנחנו דורשים הגדרה ברורה של תקינה. לכל תחום עבודה צריך להיות מספר מקסימלי של תיקים שאפשר לנהל. בדיוק כמו שבמערכת החינוך נפתחות כיתות נוספות כשיש עומס תלמידים, כך גם כאן. כחלק מהמאבק, האיגוד מתכנן להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות כדי להבטיח תוספת תקנים, שיפור משמעותי בשכר ותוספת משאבים למערכת הרווחה. המאבק הזה לא יהיה קל, אבל אנחנו נמשיך להילחם.

"אני אוהבת את מה שאני עושה" חשוב לה לציין, "זו לא עבודה קלה, אבל אני מאמינה בכוחנו המשותף לחולל שינוי אמיתי. העובדות הסוציאליות הן הלב הפועם של החברה, והמאבק שלהן הוא לא רק על תנאי העבודה שלהן, אלא על איכות השירות שמקבלת החברה כולה".