שי רוזין מקים נבחרת הרמת כוח – ומקווה שגם היא תכבוש פסגות

שי רוזין, בן 44 מחיפה, נושא עמו סיפור חיים שמעורר השראה ומחזק את האמונה בכוח הרצון האנושי. הוא לא נתן למגבלות הראייה שלו לעכב אותו  – מגבלה גנטית שהתגלתה בגיל 15 והשפיעה על ראייתו באופן משמעותי, אך לא על חזונו.

במהלך חייו, רוזין לא הפסיק לשאוף גבוה. הוא סיים בהצלחה תואר ראשון בסטטיסטיקה ותואר שני בניהול מערכות חינוך באוניברסיטת חיפה, וכל זאת תוך שימוש בתוכנות ובמכשירי הגדלה שאפשרו לו ללמוד ולעבוד בצורה עצמאית. בעבודתו כבנקאי בבנק הפועלים, הוא מהווה דוגמה לשילוב אנשים עם מוגבלויות בשוק העבודה, ואף מצא את מקומו בסביבה תומכת ומכילה.

"אני עובד כיום בבנק הפועלים שמשלב אנשים עם מוגבלויות בצורה מאוד יפה ומכובדת, אך הדרך לשם לא הייתה פשוטה", הוא משתף.

"לא מתאים לתפקיד"

לפני שבע שנים, שי פנה לתהליך השמה מטעם משרד הרווחה. מטרת התהליך הייתה למצוא לו תעסוקה הולמת שתתאים ליכולותיו. אך למרות מאמצים שנמשכו מעל לחצי שנה, לא נמצאה לו עבודה. "בתחילת התהליך, עלה הנושא של בנק הפועלים דרך עובדת השמה, אך היא טענה שאני לא מתאים לתפקיד", הוא מספר.

כשהתהליך לא התקדם, שי החליט לקחת את העניינים לידיו. "אחרי חצי שנה ראיתי שאין התקדמות, אז החלטתי לחפש עבודה לבד. פניתי לבנק והתקבלתי".

פסגה ספורטיבית

נדמה כי עיקר תשוקתו של שי רוזין מתמקדת בספורט. במשך שנים הוא התמודד בענף הפאראלימפי בהרמת כוח (פאוורליפטינג) ואף זכה לייצג את ישראל באליפות העולם בענף זה. באוקטובר האחרון, בקטגוריית המשקל שלו, זכה במקום השלישי, הישג היסטורי לספורטאי ישראלי עם מגבלת ראייה. "השתתפות בתחרות הייתה מאתגרת במיוחד", הוא מספר "כשברקע יש מלחמה בארץ, זה לא קל לייצג את ישראל בעולם, אבל זו זכות גדולה".

כעת, רוזין מקים נבחרת ספורט שתייצג את ישראל בזירה הבינלאומית בענף הרמת הכוח.

מעבר למגבלות

חייו התאפיינו בהתמודדות בלתי פוסקת עם אתגרים. בבית הספר, כשהמורים עדיין לא היו ערוכים להתמודד עם מוגבלות הראייה שלו, הוא התעקש ללמוד בצורה עצמאית ונעזר בסביבה. "באותן שנים לא היו את כל הפיתוחים והמכשירים של היום. ביחד עם בית הספר למדנו איך להתמודד והצלחתי לסיים בגרות מלאה".

כיום, אורח חייו של רוזין מהווה עדות נוספת לנחישות ולכוח הרצון. הוא נשוי למירי, שגם היא מתמודדת עם מגבלת ראייה, והשניים מנהלים חיים עצמאיים ומלאי עשייה. "אני ללא כלב נחייה וללא מקל. גם מירי מתנהלת בצורה עצמאית, ואנחנו מנהלים חיים רגילים לחלוטין", הוא אומר בגאווה, ומוסיף: "אנשים עם מגבלה לא רק צריכים לקבל עזרה, אלא גם ליזום, להאמין בעצמם ולהעז. אפשר לצאת מהגבולות ולכבוש פסגות".