להחזיר לתחרות על החיים / טור אישי

למה בוגרים בפנימיות זו התמחות? יש משהו כמעט פרדוקסלי בעבודה בפנימייה פוסט אישפוזית.

מצד אחד – אנחנו משקיעים כל כך הרבה כדי לייצר עבור בני הנוער מקום בטוח, יציב ומחזיק. מקום שאפשר לסמוך עליו, להישען עליו, להיכשל בו ולקבל הזדמנות נוספת. מצד שני – האם המקום שאנחנו כל כך מתאמצים לבנות עבורם מכין אותם גם לחיים שמחכים להם מחוץ לשער? האם ככה נראים החיים באמת? אני חושבת שהתשובה היא לאו.

אפקט החממה בתוך הפנימייה

פנימייה היא חממה ובצדק. עבור צעירים שחוו משברים, אשפוזים וחוסר יציבות, היא יכולה להיות המקום הראשון שבו מישהו באמת נשאר איתם.

אבל העולם שבחוץ אינו חממה. הוא לא יזכיר לקום בבוקר, לא ידאג שיהיה כסף בחשבון, ולא יחכה עד שירגישו מוכנים לקחת אחריות. מסגרות המשך כמו הוסטלים ודיור מוגן דורשות רמת תפקוד גבוהה דווקא מצעירים שמגיעים אליהן אחרי שנים של קשיים בתפקוד עצמאי.

מתוך העבודה בפנימיית מפרשים, הבנתי שבוגרים זו לא רק שכבת גיל, זו התמחות. היא מחייבת אותנו לשאול לא רק מה החניך צריך היום, אלא גם איזה אדם הוא רוצה ויכול להיות בעוד שנתיים.

השאלות הכי בסיסיות של החיים

אני נוהגת לחשוב על עצמאות כעל תחרות לחיים. תחרות שהרבה מהחניכים שלנו כבר ויתרו על ההשתתפות בה. לא כי אין להם יכולות, אלא כי החיים לימדו אותם לצמצם ציפיות, לא לדמיין יותר מדי ובעיקר לא לבנות על העתיד.

ואז הם מגיעים לפנימיית מפרשים, פנימיית בוגרים, ופתאום מדברים איתם אחרת. איפה ירצו לגור? במה יעבדו? איך נראית זוגיות טובה? מהי מיניות בריאה? איך מנהלים כסף? עבור צעיר שלא ראה את עצמו בעתיד, עצם השאלות האלה הן כבר אירוע.

מגמת מגדלור לצד משב התקופות

אני מאמינה שלשפה יש כוח עצום. כשצוות שלם מדבר עם צעיר בשפה של בוגרים, מציב בפניו ציפיות ומזמין אותו לחלום, משהו בתפיסה העצמית שלו יכול להשתנות. אנחנו לא רק מלמדים מיומנויות, אלא מעוררים רצון. פעמים רבות הרצון הזה הוא תחילתה של מוטיבציה לחיים.

במפרשים בנינו לשם כך שתי תשתיות מרכזיות: "מגמת מגדלור", שבה החניכים בוחרים להיכנס לתהליך של הכנה לעצמאות, הכולל תוכנית בוגר אישית, כישורי חיים, מועדון בוגרים והתנסות תעסוקתית במפרשייה(בית קפה שהם מפעילים, מנהלים ונהנים ממלוא רווחיו). שם הם לומדים לעבוד, לתת שירות, לנהל משימות ולהיות אנשים שסומכים עליהם.

לצד זאת, תוכנית "משב התקופות" מייצרת תנועה הדרגתית מביטחון ושייכות ועד לאחריות, הצבת מטרות ועצמאות. היא מזכירה לכולנו שהחיים מתקדמים ואנחנו צריכים להתקדם איתם.

לאן הולכים כשיוצאים מהשער

מוכנים לא מוכנים? גיל 18 בפתח. צריך לדעת לא רק לצאת מהשער, אלא לדעת לאן הולכים.

אחד הרגעים שבהם אני מבינה למה כל זה חשוב הוא טקס הסיום. החניכים צועדים על שטיח אדום והצוות שופך עליהם מים, כמיטב המסורת שלנו ליציאה לחיים מלאים. הם מגיעים אחרי חודש של פרידות מיטיבות, טיול בן יומיים שתכננו וניהלו בעצמם ומימנו מעבודתם במפרשייה, נשף, מסיבת סיום וקבלת ספר מחזור.

יש הרבה דמעות ובעיקר גאווה שקשה לתאר במילים.

עבודה טיפולית בפנימיית רווחה

עם השנים הבנו שגם להיפרד צריך לדעת. ללמוד להכיר במה שהיה, להיפרד מקשרים משמעותיים, לשאת את הגעגוע ולהמשיך הלאה. בפנימיות רווחה, זו עבודה טיפולית של ממש.

אני לא חושבת שאנחנו צריכים להוציא צעירים מהפנימייה כשהם יודעים לעשות הכול. אנחנו רוצים שייצאו כשהם מאמינים שהם יכולים ללמוד, לטעות, לבקש עזרה, לנסות שוב ובעיקר, לחזור לתחרות החיים.

מורן ימין, מנהלת פנימיית מפרשים, היא אימא, ספורטאית, אשת חינוך ומתמחה ביזמות.