נפרדים מהילד שלימד את כולנו ש״הילד הזה הוא אני״

כשיהודה אטלס כתב את ״והילד הזה הוא אני״ ב-1977, הוא נתן לילד לדבר בגוף ראשון. השירים הקצרים הציגו מבוכה, עלבון, רצונות ופחדים מנקודת מבטו של ילד. עבור קוראים מבוגרים הייתה זו הזמנה לעצור ולנסות לראות את העולם מגובה העיניים של מי שלא תמיד מקבל מקום בשיחה.

אטלס, שנולד וגדל במושב עין עירון, הלך לעולמו היום, חמישי, 24.9, בגיל 89. את דבר פטירתו מסר המרכז הרפואי איכילוב, שהעביר הודעה מטעם משפחתו. ״יודה היה עד רגעיו האחרונים ילד נצחי״, מסרה המשפחה, והזכירה את פועלו למען אנשים ואת כתיבתו בשנותיו האחרונות על ילדים בסיכון.

הילדים שלא מצאו את עצמם בשירים

ברבות השנים הבחין אטלס בכך שלא כל הילדים מצאו את חייהם בספריו. בעקבות שיחה עם אנשי מקצוע העובדים עם ילדים בסיכון, הוא החל להקשיב לעדויות על ילדים שחווים הזנחה, אלימות ופגיעה. בריאיון על תחילת העבודה הזאת סיפר שהפנייה אליו נעשתה לאחר הרצאה לעובדים סוציאליים בשכונת התקווה. הוא הבין שעליו לכתוב גם על סבל שאינו רגע חולף בחיי ילד, אלא מציאות מתמשכת.

התהליך הוליד את ״ילדים של אף אחד״, שיצא לאור בשיתוף מכון חרוב. הספר כולל כ-170 שירים על ילדים ונוער בסיכון. השירים נכתבו מנקודת מבטם ונועדו, בין היתר, לסייע לאנשי מקצוע להקשיב לחוויות שילדים מתקשים לעיתים לתאר במילים ישירות.

אטלס לא כתב בשם כל ילד ולא יכול היה לייצג כל חוויה, אך בחר להקשיב דווקא למי שהיו פחות נראים בשיח הציבורי.

יהי זכרו ברוך.