הפקרות תחת אש / אסף פרידור
פגיעת הטיל בתל אביב הובילה במוצאי שבת למותה של מטפלת פיליפינית, מרי אן ו' דה ורה, בת 32 שעבדה בישראל מאז 2019. היא טיפלה בקשישה, חולה סיעודי שנפצע באורח קשה מפגיעת הטיל. בעת פגיעת הטיל, השניים היו בחדר מדרגות. בעלה של דה ורה, העובד גם הוא בישראל, זיהה את גופתה.
הסיטואציה הייתה טרגית במיוחד: מאחר שהמטופלת שלה לא יכלה לרדת למקלט, המטפלת סירבה להותיר אותה לבד – ושילמה על כך בחייה שלה.
באחד משני הבניינים פגע טיל שלם והותיר מכתש גדול בקדמת הבניין כתזכורת לדרמה שהתחוללה. בשני הבניינים שנפגעו אין ממ"ד דירתי, וההגנה נשענת על מקלטים ציבוריים סמוכים.
ספק אם חולים סיעודיים ונכים המתניידים על כיסאות גלגלים יכולים להגיע בזמן הקצוב לפי הנחיות פיקוד העורף למקלט ציבורי.
מי נותר מאחור
הפגיעה בבניין הישן, שבו אין ממ"ד דירתי וההסתמכות על מקלטים ציבוריים, מחדדת מחדש את הפערים במיגון בין מבנים ישנים לחדשים, את ההזנחה החברתית ארוכת השנים ואת השאלה מי נותר מאחור.
לאחר פגיעת הטיל, הודיעו בעיריית תל אביב כי הגיעו למקום נציגי העירייה ובסמוך למקום הנפילה נפתחה נקודת כינוס במרכז קליטה בבית ספר סמוך, שבו ניתן סיוע ראשוני לתושבים, על פי צרכיהם, על ידי צוותים של מינהל קהילה ושירותים חברתיים בעירייה.
מספר המפונים צפוי לגדול, היות שחלק מהדיירים גילו נזקי הדף בדירות שלהם, שלא אפשרו להם להמשיך לשהות בהן.
גם ברחוב המקביל עפו מסגרות של מרפסת וזכוכיות, כך שבאורח נס לא עבר שם אזרח ונפגע.
ממקום הפגיעה פונו יותר מ-200 תושבים, ששוכנו בשלושה בתי מלון באזור. עד כה נבדקו כ-40 מבנים: אחד מהם הוגדר כלא ראוי למגורים, 29 מבנים ספגו נזק לרכוש ללא פגיעה מבנית משמעותית, ולעשרה מבנים נגרמו נזקים קלים כגון תריסים שבורים.
הזנחה כרונית
אירועי הטיל התל אביבי אינם עומדים בפני עצמם. כבר בסבבים קודמים התריעו דוחות רשמיים על פערי מיגון חמורים ברחבי הארץ. נמצא כי קרוב ל-2.6 מיליון תושבים חיים ללא מיגון תקני.
על פי דוח מבקר המדינה שפורסם בינואר 2025, כשליש מאזרחי ישראל אינם ממוגנים כראוי מפני ירי טילים. למעלה מ־20% מהמקלטים הציבוריים נמצאו בלתי שמישים או בכשירות נמוכה, ופערי המיגון אף גדלו ב־5.6% מאז שנת 2020. הדוח קבע כי טרם גובשה תוכנית חירום מוסדרת למתן מענה לקשישים, נכים וחולים סיעודיים המתגוררים ללא מיגון תקני
דו"ח המרכז להעצמת האזרח תמך בקביעה זו: "תחום מיגון האוכלוסייה האזרחית סבל במשך שנים מהזנחה כרונית, מחסור בתקציבים, חוסר תיאום בין משרדי הממשלה ופערים חמורים בין קבוצות אוכלוסייה ואזורים שונים".
על אף התרעות קודמות, הפערים נותרים עמוקים – בעיקר בקרב אוכלוסיות מוחלשות, החברה הערבית והדיור הציבורי.
מקלטים רבים אינם כשירים לשימוש, ובמוסדות החינוך והבריאות חסר מיגון תקני. החלטות ממשלה שהתקבלו בזמן המבצע יושמו באופן חלקי בלבד.
הממצאים המרכזיים בדו"ח:
- כ-50% מהמקלטים הציבוריים אינם שמישים, וכ־20% מהם מסוכנים לשימוש.
- עלייה בפניות לפטור מהיתר לבניית ממ"ד – אך היענות חלקית בלבד.
- כשל בתיאום בין-משרדי והיעדר גורם מתכלל בממשלה.
היעדר מיפוי של צרכי המיגון באוכלוסייה. - היערכות ירודה למיגון אוכלוסיות ייחודיות: קשישים, נכים, עולים, בדואים ותושבים חסרי מעמד.
- חוסר תפקוד של ועדות הכנסת והממשלה המופקדות על העורף.
לפי מחקר של מרכז אדוה, הפערים במיגון תלויים ברקע הכלכלי של האזרחים: בעוד שבשלושת העשירונים העליונים כ-60% מהמשפחות גרות בדירה עם ממ"ד, בעשירונים התחתונים רק כ-30% נהנים מהגנה כזו.
מדיניות מפלה
הסיבה לכך נעוצה במדיניות תכנונית מפלה ובחלוקת משאבים בלתי שוויונית. תוכניות מיגון מבוססות על פרויקטי התחדשות עירונית, בעיקר תמ"א 38 – אך אלה נגישים רק למי שיש בידו את היכולת הכלכלית לקדם אותם.
המשמעות ברורה: כאשר אזרחים חיים ללא מיגון תקני, כל פגיעה הופכת לקטלנית יותר – בעיקר עבור מי שמתקשה להגיע למרחב מוגן בזמן.
כתבה חשובה מאוד. מדינה אחראית לאזרחיה ולכן יש מה לתקן ולשפר ולשמור על חיי אדם.
יחד עם זאת, אני תוהה אם זה נכון לפרסם ולהביא למודעות גדולה יותר את הפגיעות שלנו בזמן מלחמה.
הרי בניית ממ"דים, מקלטים שהם חשובים, וצר לי שלא נעשו טרם המלחמה, לא ייבנו בתקופת מלחמה.
בעיני, פרסום של נקודות התורפה שלנו , משרת יותר כגורם מוטיבציוני של האויב מאשר פרקטיקה לשינוי.
חשוב שנראה כולנו את טובת התמונה הרחבה, ולכשתסתיים המערכה, לשים זאת על השולחן מחדש.