פחות מסתירים: היחס לטיפול נפשי בחברה החרדית

היחס לטיפול נפשי בחברה החרדית עובר בשנים האחרונות שינוי. אנשי מקצוע ותיקים, הפועלים במגזר, מתארים ציבור שפונה יותר לטיפול, מדבר עליו בפתיחות גדולה יותר ונהנה כיום מהיצע רחב יותר של אנשי מקצוע חרדים. מנגד, החשש מחשיפה, מהשפעה אפשרית על שידוכים ומהסטיגמה הנלווית לאבחנות פסיכיאטריות עדיין לא נעלם.

התמונה משתלבת במגמה רחבה יותר בישראל של עלייה בביקוש לשירותי בריאות הנפש ופתיחות גדולה יותר לקבלת טיפול, לצד סטיגמה שעדיין עלולה לגרום להסתרה ולהימנעות מקבלת עזרה.

לפני 25 שנה: אין אצלנו בעיות

עליזה אונגר, עובדת סוציאלית קלינית העוסקת בתחום 36 שנה, סיפרה כי לפני כ־25 שנה השתתפה בפיילוט בבני ברק שבמסגרתו הוצעו למוסדות חינוך חרדיים טיפולים וחונכים ללא עלות. לדבריה, אף שהיו תקציבים ואנשי מקצוע, המסר שהתקבל מהמוסדות היה שאין צורך בשירותים. כיום היא מתארת מציאות כמעט הפוכה: משפחות מבקשות טיפול ומתלוננות שאין מספיק מטפלים, תקציבים ומענים.

אונגר מייחסת את השינוי לעלייה במודעות ולהתרחבות משמעותית במספר אנשי המקצוע החרדים. לדבריה, לפני כמה עשורים היו מעט מאוד מטפלים מקצועיים מתוך הקהילה עצמה.

מחדרי המתנה נפרדים לפתיחות

גם הרב אריה מונק, מנכ"ל "בית חם", מתאר שינוי משמעותי. לדבריו, לפני כ־30 שנה הסטיגמה הייתה גבוהה מאוד ואנשים נמנעו לעיתים מקבלת טיפול גם כאשר נזקקו לו. כאשר נפתחה מרפאה לבריאות הנפש באלעד לפני קרוב ל־20 שנה, נשקלה האפשרות ליצור כניסות או חדרי המתנה נפרדים כדי שהמטופלים לא יפגשו זה את זה. בסופו של דבר הוקם חדר המתנה משותף, ולדבריו כיום כמעט שלא עולה דרישה להפרדה כזאת.

מדובר בעדויות של אנשי מקצוע על השינוי שהם מזהים לאורך שנות עבודתם ולא בנתון סטטיסטי המאפשר למדוד את היקף הירידה בסטיגמה.

החשש מפגיעה בשידוך עדיין כאן

אחד החסמים שנותרו הוא החשש מפגיעה בשידוכים. יוסף חיים בלוי, עובד סוציאלי קליני ומנהל מקצועי במרכז "מצפן" בביתר עילית, מספר כי הוא פוגש הורים לנערים המתמודדים עם קשיים, שאחת השאלות שהם מעלים היא כיצד הטיפול או הקושי הנפשי ישפיעו בעתיד על השידוכים. לדבריו, החשש אינו זהה בכל חלקי החברה החרדית, אך הוא עדיין קיים ועלול להשפיע על ההחלטה לפנות לעזרה.

גם במערכת הבריאות מוכרת העובדה שסטיגמה בתחום בריאות הנפש עלולה להביא להסתרת מצב נפשי ולהשפיע על מערכות יחסים וזוגיות.

הרבנים בעד אך טיפול פרטי יקר

גם לאחר שמשפחה מחליטה לפנות לטיפול, קיים חסם כלכלי. בלוי מצביע על הקושי לממן טיפול פרטי ממושך, במיוחד במשפחות גדולות. כאשר לכך מצטרפים זמני המתנה וביורוקרטיה במערכת הציבורית, משפחות עשויות לחפש פתרונות אחרים. שירותי בריאות הנפש הציבוריים ניתנים באמצעות קופות החולים והספקים שלהן, ללא תשלום או תמורת אגרה בהתאם לסוג השירות, אך שאלת הזמינות נותרת משמעותית.

לרבנים תפקיד מרכזי בחברה החרדית, והשינוי ביחס לטיפול עבר גם דרכם. הרב מונק מספר כי לאורך השנים התקיימו הכשרות לרבנים, דיינים וראשי ישיבות בנושאי בריאות הנפש. המטרה אינה להפוך אותם למטפלים, אלא לסייע להם לזהות מקרים שבהם האדם שמולם זקוק לאיש מקצוע. הדבר משמעותי משום שמצוקה נפשית אינה תמיד מוצגת בפני הרב כבעיה נפשית. היא עשויה להגיע אליו כשאלה הלכתית, בעיה חינוכית או משבר משפחתי.

חשיבות ההתאמה לחברה חרדית

קיימת חשיבות להתאמה תרבותית. חלק מהמשפחות מעדיפות מטפל מתוך החברה החרדית שמכיר את השפה, אורח החיים והעולם הערכי שלהן. אחרות מעדיפות דווקא איש מקצוע מחוץ למעגל החברתי הקרוב בשל החשש מחשיפה. סטיגמה, חוסר אמון במערכות ציבוריות ומחסור בטיפול מותאם תרבותית עלולים לעכב פנייה לקבלת טיפול.

לדברי אנשי המקצוע, השינוי בולט יותר ביחס לטיפול רגשי מאשר ביחס למחלות נפש מורכבות. כאשר מדובר באבחנות פסיכיאטריות, תרופות ומחלות נפש קשות, הסטיגמה עדיין משמעותית יותר. סטיגמה בתחום בריאות הנפש עלולה לגרום לבושה, בידוד, הסתרה והימנעות מקבלת טיפול – גם כאשר האדם או משפחתו מבינים שקיימת מצוקה.

התמונה העולה מעדויות אנשי המקצוע היא של שינוי משמעותי: יותר לגיטימציה לפנות לטיפול, יותר אנשי מקצוע חרדים, מעורבות רבה יותר של רבנים והכרה רחבה יותר בכך שמצוקה נפשית עשויה לדרוש טיפול מקצועי.