אימפריית הנורמליות: ניתוח של נוירודיברסיות תחת קפיטליזם מודרני

נוירודיברסיות (Neurodiversity) הוא מונח המתאר את השונות הטבעית בתפקודי המוח ובדרכי החשיבה בין בני האדם. הגישה מבקשת להכיר בכך שהמגוון הנוירולוגי הוא חלק בלתי נפרד מהטבע האנושי, בדיוק כמו השונות בתכונות כמו גובה, צבע שיער או תרבות.

המושג התפתח בשנות ה-90 במסגרת תנועות זכויות של אוטיסטים, כתגובה לתפיסות פתולוגיות של אוטיזם והפרעות אחרות. הגישה שמה דגש על כך שמצבים כמו אוטיזם, ADHD, דיסלקסיה, טורט ועוד אינם הפרעות שיש "לתקן" או "לרפא", אלא ביטויים לגיטימיים של שונות נוירולוגית.

מאמר חדש שהתפרסם בכתב העת Journal of Cultural Analysis and Social Change מציג סקירה מעמיקה ומרשימה של הספר "Empire of Normality: Neurodiversity and Capitalism" מאת ד"ר רוברט צ'פמן. הסקירה, שנכתבה על ידי מייגן פרדיי מאוניברסיטת ברייטון, מביאה לקדמת הבמה את תרומתו של צ'פמן להבנת מושג הנוירודיברסיות ולהשפעות הכלכליות והחברתיות של הקפיטליזם על תפיסת ה"נורמליות".

בספרו, צ'פמן מציע ניתוח מעמיק של האופן שבו המהפכה התעשייתית והמודרניזם הכלכלי הולידו את מושג "האדם הממוצע". רעיונות אלו התגבשו במאה ה-19 דרך עבודתו של הסטטיסטיקאי, אדולף קטלה, והובילו להפרדה ברורה בין "נורמלי" ל"חריג" – בעיקר לטובת מיקסום היעילות והפרודוקטיביות במערכות הכלכליות. צ'פמן עוקב אחר התפתחות זו מהתעשייה הפיזית ועד עידן הידע הנוכחי, שבו דרישות של עבודה קוגניטיבית ורגשית מביאות להדרה גוברת של נוירודיברגנטים.

לצד ההיסטוריה החברתית, הספר מבוסס על רעיונות של תיאורטיקנים מרכזיים בתחום הנוירודיברסיות והאוטיזם כמו רמי ירג'ו בספרה "Authoring Autism" (2018), ניק ווקר ב-Neuroqueer Heresies (2021) וכן עבודותיהם המוקדמות של פעילים חברתיים כמו ג'ים סינקלייר (1993) ומובילי תנועת זכויות האוטיסטים כמו קאסיאן אסאסומאסו. צ'פמן מודה כי ללא התשתית התיאורטית והפעילות המעשית של חוקרים אלו, לא ניתן היה לנסח מסגרת ביקורתית כמו "מרקסיזם נוירודיברגנטי" שהוא מציע.

בחלקים המרכזיים בספר, צ'פמן מציג כיצד מושגי "בריאות הנפש" נבנו כאמצעי של שליטה חברתית במסגרת הקפיטליזם. הוא מבקר את תנועת האנטי-פסיכיאטריה של שנות ה-70, ובפרט את גישתו של תומאס זאס, שטען כי מחלות נפש הן רק "בעיות חיים". צ'פמן מראה כיצד תנועה זו כשלה לפרק את המנגנונים הכלכליים שהכתיבו את תפיסת הבריאות והנורמליות, משום שהתעלמה מההיבט המעמדי והכלכלי שהובילו לאותם מבנים של שליטה ודיכוי.

פרק השיא בספר מגיע עם הדיון על עידן הפוסט-פורדיזם, שבו הכלכלה מבוססת על עבודה קוגניטיבית ורגשית. לדברי צ'פמן, הקפיטליזם בעידן זה מצריך "כוח עבודה רגשי" ברמה חסרת תקדים, ודוחק יותר ויותר אנשים מחוץ לגבולות הנורמליות. עם זאת, הוא מבהיר כי אין לראות בנוירודיברגנטיות כבעיה שיש "לפתור", אלא כמציאות אנושית טבעית שהוגדרה כחריגה תחת מסגרת כלכלית מסוימת.

צ'פמן אינו מציע פתרון סופי לבעיית "האימפריה של הנורמליות", אלא קורא להרחבת התודעה הקולקטיבית, לחשיבה ביקורתית ולהתארגנות פוליטית שתביא להרס אותן מערכות דיכוי. הוא מצטרף בכך לתיאורטיקנים בני זמננו כמו ג'יי. ל. סמילג'ס ואיילין סטנינג, שמדגישים את הכוח בסיפורים אישיים ובמרחבים של התנגדות נוירוקווירית.

המסר של צ'פמן ברור: כדי ליצור חברה שוויונית באמת, יש לפרק את ההגדרות הכלכליות של נורמליות ולהכיר במגוון הנוירולוגי כאופני קיום חיוניים ולא כסטיות שיש לתקן.