הצלקות השקופות והמלחמה שאחרי המלחמה / ששי כאליפא
כולנו מכירים את התמונה: החייל חוזר הבייתה, מוריד את המדים ומתקבל בחיבוקים חמים. זוהי תמונת הניצחון, סופו של פרק מותח ומסוכן ותחילתם של החיים האזרחיים השקטים. אבל עבור רבים מדי מלוחמינו ולוחמותינו, הורדת המדים היא לא סוף המערכה, אלא תחילתה של מלחמה אחרת, שקטה ואישית הרבה יותר. מלחמה שמתנהלת לא בשדה הקרב, אלא בנפש פנימה. קוראים לזה פוסט טראומה.
כקב"ן במילואים, כאיש טיפול וכאזרח במדינה הזאת, אני פוגש אנשים מכל קשת החברה הישראלית. אני רואה את החוסן, את היצירתיות ואת התעוזה. אך מתחת לפני השטח, אני רואה גם את המחיר הכבד שהשירות הצבאי והמציאות הביטחונית גובים מאיתנו.
רעש של אגזוז
פוסט טראומה על רקע צבאי היא לא עוד כותרת בעיתון; היא מציאות חיה ונושמת שמשפיעה על חברים, על עובדים ועל בני משפחה. היא צלקת שקופה, כזו שלא רואים כלפי חוץ, אבל היא כואבת ומשפיעה על כל תחומי החיים.
ההשלכות באזרחות הן הרסניות. מה שבעבר היה סט כלים הישרדותי בשדה הקרב – דריכות שיא, תגובתיות מהירה, היכולת לנתק רגשות – הופך למכשול בחיי היום יום. רעש של אגזוז ברחוב יכול להקפיץ כאילו היה זה ירי. קהל בסופרמרקט יכול לעורר חרדה בלתי נשלטת. חוסר היכולת לישון שינה רציפה, התפרצויות זעם פתאומיות, או לחילופין, ריחוק רגשי והסתגרות – כל אלה אינם "בעיות אופי", אלא תסמינים של פציעה.
הפצועים עצמם חווים קושי אדיר. רבים מהם מרגישים בושה, חולשה או אשמה על כך שהם "לא מצליחים להתגבר". הם חוששים להכביד על סביבתם, ולכן מסתירים את כאבם מאחורי חומות של שתיקה.
וכאן, בדיוק בנקודה הזאת, אנחנו – המעגלים הסובבים אותם – נכנסים לתמונה. האחריות להושיט יד היא של כולנו.
ששי כאליפא, סמנכ"ל בקבוצת גיא. צילום: קבוצת גיא
כאב שמחפש מוצא
אז איך עושים את זה נכון? כיצד אנחנו יכולים להיות הגשר שלהם בחזרה לחיים? זה מתחיל בדבר הפשוט והמורכב ביותר: הקשבה נטולת שיפוט. הדבר החשוב ביותר שאנו יכולים להעניק הוא מרחב בטוח. מרחב שבו הם יכולים לדבר, אם ירצו, או לשתוק, אם יבחרו בכך, מבלי שננסה "לתקן" אותם, להציע פתרונות קסם או להגיד משפטים כמו "תחשוב חיובי" או "הגיע הזמן להמשיך הלאה".
לפעמים, כל מה שצריך זה מישהו שישב לידם בשקט, וישדר בנוכחותו: "אני כאן, ואני לא הולך לשום מקום".
שנית, למדו את הנושא. קראו על פוסט טראומה. הבינו שהתגובות שלהם אינן אישיות נגדכם. כשהם מתרחקים, זה לא כי הם לא אוהבים אתכם; זה מנגנון הגנה. כשהם כועסים, זה לא בגלל משהו שאמרתם; זה כאב שמחפש מוצא. ככל שנבין טוב יותר את המנגנונים הפועלים, כך נוכל להכיל את הסיטואציה ברגישות ובחמלה, במקום להיפגע או לכעוס.
שלישית, עודדו בעדינות פנייה לעזרה מקצועית. הפנייה לטיפול היא צעד אמיץ המעיד על חוזק, לא על חולשה. אפשר להציע עזרה במציאת איש מקצוע, לקבוע את התור הראשון, או אפילו להסיע אותם לפגישה. חשוב לעשות זאת בלי לחץ, אלא כהצעה תומכת. אמירה כמו "אני אוהב אותך, ואני חושב שמגיע לך להרגיש טוב יותר. אולי נבדוק יחד אילו אפשרויות קיימות?" יכולה לפתוח דלת.
לא רק דיבורים
רביעית, היו שם בדברים הקטנים והמעשיים.
התמודדות עם טראומה שואבת אנרגיות אדירות, ולעיתים משימות פשוטות הופכות למורכבות. הציעו עזרה קונקרטית: "אני הולך לקניות, צריך משהו?", "בוא נצא להליכה קצרה יחד", או פשוט הזמינו אותם לקפה.
יצירת שגרה רגועה וצפויה יכולה להעניק תחושת ביטחון ויציבות.
כמנהלים במקומות העבודה, יש לנו אחריות נוספת: לייצר סביבת עבודה מכילה ומבינה. עלינו להכשיר את עצמנו ואת מנהלי הביניים לזהות סימני מצוקה, להציע גמישות היכן שניתן, ולקדם תרבות ארגונית שמסירה את הסטיגמה סביב בריאות הנפש. עובד שמרגיש בטוח במקום עבודתו הוא עובד טוב יותר, וחשוב מכך – הוא אדם שיש לו סיכוי טוב יותר להחלים.
חובה מוסרית ולאומית
החברה הישראלית שלחה את בניה ובנותיה להגן עליה. חובתנו המוסרית והלאומית היא לא להפקיר אותם כשהם חוזרים הביתה פצועים, גם אם הפציעה אינה נראית לעין. הושטת היד הזו אינה רק מחווה אנושית; היא הביטוי המזוקק ביותר לערבות ההדדית שעליה מושתתת החברה שלנו. בואו נהיה שם עבורם, כדי שיוכלו באמת לחזור הבייתה.
ששי כאליפא
סמנכ"ל קהילה, ילד ונוער, קבוצת גיא
תגובות