מונולוג שקוף: "הם אמרו בעיניים – אתה לא מפה"

מילים פשוטות, אמיצות וכנות, שנכתבו על ידי מוטי ישראל, צעיר בן 30 מירושלים שעל הרצף האוטיסטי. חשפו באומץ את עולמו. הפוסט שלו, שפורסם בקבוצת Secret Tel Aviv, תיאר בכאב את תחושת הבדידות והזרות שהוא חווה בישראל.

בפתיחת הפוסט הוא כותב. "שמי מרדכי, בן 30, גר בירושלים, על הרצף האוטיסטי. חזרתי בשאלה חלקית. אני לא חילוני, לא דתי. אני באמצע ובישראל – לא אוהבים אמצע. לא אוהבים לב שלא מתיישר. לא אוהבים נשמה שלא מחייכת לפי הוראות".

"שקט צורח בבית הכנסת"

ישראל סיפר כיצד ניסה למצוא לעצמו מקום שירגיש בו שייך – בין אם בבית הכנסת ובין אם במסגרות אחרות, אך נתקל שוב ושוב בחומה של שתיקה ודחייה. לדבריו, "נכנסתי לבית כנסת. לא לעשות בלגן. לא לשבור כלום. רק לשבת. להיות. לנשום. אבל קיבלתי מבטים. קירות. שקט צורח. לא אמרו לי ‘שלום’. אמרו לי בעיניים: אתה לא מפה".

בהמשך הוא כתב כי גם ארגונים שדגלם הוא פתיחות וחופש לא ידעו להכיל את השונות שלו: "פניתי לארגוני חזרה בשאלה. חשבתי – אולי שם יבינו. הרי הם מדברים על חופש, על קבלה. אבל ברגע שהזכרתי שאני עם מוגבלות, שאני על הרצף, שהלב שלי קצת יותר עדין – הם התרחקו. אמרו ‘זה לא התחום שלנו’.

"ואני חשבתי – ללב יש תחומים"?

ישראל הוסיף לפוסט נתונים מדאיגים: "אחד מכל 44 אנשים בישראל הוא על הספקטרום.
70% מאיתנו חיים בבדידות קיצונית. 80% לא מוצאים מסגרת דתית או חילונית שתקבל אותם. אבל אף אחד לא מדבר על זה, כי אנחנו לא עושים רעש. אנחנו שותקים. ואת השקט שלנו – גם אותו לא סובלים פה".

בחו"ל זה היה אחרת

בהמשך הפוסט הוא השווה בין חוויותיו בארץ לבין הרגע הפשוט שחווה בחו"ל – שגרם לו להבין עד כמה חסרה כאן אנושיות בסיסית: "טסתי לחו"ל. ישבתי בבית קפה. המלצרית שאלה ‘מה שלומך היום?’ רעד לי הלב, כי פתאום מישהו ראה אותי. בלי לשפוט. בלי לתייג. פשוט ככה. כשחזרתי – נחנקתי. בישראל כל קשר זה מבחן. כל חיוך זה מבחן. כל קהילה זה מבחן. ואם אתה לא עובר – אתה לבד".

את הפוסט הנוקב מסכם ישראל במלים: "אני לא שונא את המדינה הזאת. אני פשוט לא מצליח לחיות בה כמו שאני. כל יום פה מרגיש כמו ניסיון נואש לשרוד בלי להישבר. אני לא מחפש רחמים. אני מחפש שתסתכל רגע. בלי שיפוט, בלי עצות. רק תסתכל.
אם הגעת עד לפה – תשאל את עצמך: כמה אנשים כמוני יש סביבך? וכמה מהם כבר שתקו לנצח? אולי עוד לא מאוחר."

"אבל תתחיל בזה שתראה אותי. כי אני לא שונה, אני פשוט שקוף"

"לפעמים מרגישה חייזרית"

בתוך שעות ספורות, הפוסט של מוטי זכה למאות תגובות חמות ומלאות הזדהות. שירה רפאל כתבה לו: "מוטי היקר, כנראה לא נתקלת עדיין באנשים הטובים והנכונים. אבל הם קיימים, והם יגיעו. אני מבטיחה לך".

נעמא ברק לרנר, שגם היא על הרצף האוטיסטי, כתבה: "גם אני על הרצף. למזלי יש לי משפחה תומכת, אבל התחושה שתיארת כל כך מדויקת. הרבה פעמים אני מרגישה חייזרית, לא שייכת. זה לא פשוט בכלל".

גלית פאר, שמלווה צעירים על הרצף, כתבה: "אתם בעיניי האנושות החדשה – פשוט עוד לא הרוב. אתם לא ‘רצף’, אתם ביטוי חדש. לצערי, רובכם חווים בדידות"

וגם תגובות מחו"ל הגיעו. הלן ברייאנט, יהודייה תושבת אוסטרליה, כתבה לו: “מרדכי היקר, תודה ששיתפת. עצוב לי לדעת שהחברה הישראלית לא רואה אותך. ישראל קמה מתוך חלום של שוויון וקבלה, אבל נראה שהתרחקנו מזה. אני רוצה שתדע – אני רואה אותך ושומעת אותך".