
המקום שבין ה-"לבד" ל-"ביחד"
ערב יום כיפור. הטלפון מצלצל. "את יכולה לצאת?"
אני יוצאת ורואה מולי חלה. "למשפחה מגויסת", אומרים לי.
ברגע אחד אני חוזרת לימי שישי של תחילת המלחמה. בעלי במילואים ובכל יום שישי מגיעים אלינו חלה, עוגה וברכה. כן, שוב חלה. כנראה שלחלה יש תפקיד הרבה יותר גדול בחיים שלי ממה שתכננתי.
אבל מבחינתי, זו אף פעם לא רק חלה. החלה משמעותה: רואים אתכם. אתם חלק מקהילה.
בעוד כמה ימים ניכנס לסוכות. חג של אושפיזין, ארוחות, ילדים שמתרוצצים, יותר מדי אוכל על השולחן והשאלה הקבועה מי מביא קינוח. חג שממש מזמין אותנו להיות ביחד. אולי דווקא בגלל זה, הוא גם יכול להדגיש את הלבד.
בעבודה שלי, כמאמנת לצמיחה פוסט טראומטית וכמי שמלווה אנשים בתקופות משבר, אני מקיימת לא מעט שיחות עם אנשים שמתמודדים עם בדידות.
בתקופת החגים אני פוגשת את התחושה הזאת אפילו יותר. לפעמים הם לא מחפשים פתרון. הם פשוט רוצים שמישהו יהיה בצד השני, יקשיב ויעזור להם להרגיש קצת פחות לבד.
כי אפשר להיות לבד ולא להרגיש בודד. אפשר גם לשבת סביב שולחן מלא באנשים ולהרגיש לבד מאוד.
בדידות יכולה להיווצר כשיש פער בין הקשר שאנחנו רוצים וצריכים לבין הקשר שאנחנו מרגישים שיש לנו בפועל. בחגים, כשהכול מסביב משדר משפחה, מפגשים ושמחה, הפער הזה יכול להיות מורגש אפילו יותר.
אבל חשוב לי לומר גם את ההפך:
לא כל "לבד" צריך לתקן.
יש מי שנהנים מהשקט, בוחרים בארוחה קטנה, בספר, בסרט או בכמה שעות עם עצמם. לא כולם רוצים סוכה מלאה באנשים, וזה בסדר. הקושי מתחיל כשהלבד הוא לא מה שאנחנו רוצים.
אז מה אפשר לעשות?
אם אתם מרגישים בודדים, מותר גם לעשות את הצעד הראשון. אפשר לשלוח הודעה, להציע קפה, להצטרף לאירוע קהילתי או פשוט לומר: "השנה קצת קשה לי להיות לבד".
ואם אתם מוקפים באנשים שאתם אוהבים, תסתכלו קצת מעבר למעגל הקרוב. אפשר להזמין, להציע, לשאול. לא מתוך רחמים, אלא מתוך שייכות.
החגים מגיעים עם הרבה ציפיות. להיות ביחד. לשמוח. לחגוג.
אבל לא כל חג מרגיש ככה. יש מקום גם להיות לבד בחג. יש מקום גם למישהו שיפגוש אותנו שם.
אולי זו אחת המתנות היפות של סוכות: תמיד אפשר להזיז עוד כיסא ולהרחיב קצת את הסוכה.
הכותבת היא: גלינה צייטלין,
מרצה לחוסן והעצמה | מנחת קבוצות צמיחה | מאמנת לצמיחה פוסט־טראומטית.




תגובות