מילואימניק מחפש משמעות / ששי כליפא*

"מי שיש לו למה שלמענו יחיה – יוכל לשאת כמעט כל איך" (פרידריך ניטשה).

ויקטור פרנקל, פסיכיאטר ששרד את מחנות ההשמדה, הרחיב את הרעיון של ניטשה בספרו הקלאסי "האדם מחפש משמעות". הוא טען כי לא הכוח הפיזי או הידע הם שמצילים את האדם במצבי קיצון, אלא תחושת המשמעות. הידיעה שיש סיבה לקום בבוקר – ייעוד, אהובים שמחכים, או מטרה גדולה יותר – היא זו שמאפשרת לשרוד את הבלתי נסבל.

שמונים שנה מאוחר יותר, בישראל שלנו, המשוואה הזו רלוונטית מתמיד, במיוחד בתחומי הרווחה והבריאות הנפשית.

המלחמה נגמרת, המשמעות דועכת

בזמן לחימה, כשהמדינה מתאחדת תחת דגל אחד, חיילי צה"ל ומשרתי המילואים חווים תחושת שליחות עוצמתית. הם מצילים חיים, חשים אחווה עמוקה ומבינים בבירור "למה אני כאן". זו המשמעות שמחזקת אותם ברגעים הקשים ביותר – פיזית ונפשית.

אבל אז הם חוזרים הבייתה. הבגדים האזרחיים מחליפים את המדים, הילדים זקוקים לעזרה בשיעורים, והעבודה מציפה במיילים. לכאורה, הכול חוזר לשגרה. אך בפנים, משהו חסר.

מי שקיבל החלטות של חיים ומוות מתקשה להתרגש מהגשת דוח תקציבי או ממצגת עסקית. הפער בין עוצמת המשמעות בשירות לבין השגרה האזרחית הופך לעיתים לתהום רגשית.

אנשי מילואים במלחמה (צילום: דובר צה"ל)

השקט שאחרי הקרב

רבים מהמילואימניקים שפונים לטיפול – כפי שאני רואה בקליניקה שלי – מתארים תחושת ריקנות או חוסר מנוחה קיומי. זה לא בהכרח הלם קרב או טראומה קלאסית, אלא משבר משמעות שמשפיע על הבריאות הנפשית. אחרי שהרגישו חלק ממשהו גדול מהם, קשה להם לחזור לעולם של משימות יומיומיות "קטנות". החיים האזרחיים, שבעבר נראו מלאים, מאבדים את הברק, והנפש – שהורגלה לעוצמה – מתקשה להסתפק באפור השגרתי.

מחקרים בתחום הבריאות הנפשית מראים כי חוסר משמעות כזה עלול להוביל לדיכאון, חרדה או אף בעיות פיזיות כמו הפרעות שינה והיחלשות המערכת החיסונית. כחברה, אנחנו מצטיינים בשליחת מיטב בנינו לשדה הקרב, אך האם אנחנו משקיעים מספיק בהחזרתם לשגרה? הרווחה כאן אינה רק כלכלית, אלא כוללת תמיכה נפשית וחברתית.

לבנות משמעות חדשה

החזרה מהחזית צריכה להיות תהליך מלווה ומבנה, לא רק טיפול רגשי אישי אלא בניית מסלול חיים חדש. כאן נכנסת החשיבות של תוכניות רווחה ובריאות:

התנדבות ועשייה קהילתית: עמותות כמו "אחריי!" או תוכניות של משרד הרווחה יכולות להציע מסגרות שבהן מילואימניקים ממשיכים לתרום, כמו הדרכת נוער בסיכון או סיוע לקשישים. זה מחזיר תחושת ייעוד ומחזק את הבריאות הנפשית.

הנהגה וחינוך: קורסים להכשרת מנהיגים קהילתיים, בשיתוף עם ארגוני בריאות כמו קופות החולים, יכולים להפוך את הניסיון הצבאי לכלי להשפעה אזרחית.

תמיכה מקצועית: מערכת הרווחה צריכה להציע ייעוץ קריירה מותאם, שמזהה כיצד להעביר את כישורי השליחות מהמדים לעולם האזרחי – למשל, בתחומי חירום רפואי או ניהול משברים.

המשמעות היא הדלק של הנפש. בלי "למה" ברור, גם השגרה הבטוחה ביותר הופכת למדבר רגשי, עם השלכות על הבריאות הכללית.

השליחות שלא נגמרת

אם נדע כחברה להציע למילואימניקים דרכים להמשיך בשליחות מחוץ למדים, נרוויח לא רק את שלוותם אלא גם את רוח האחריות והנתינה שהם מביאים. מילואימניק אינו רק חייל ששב מהקרב – הוא אדם שנגע במשמעות העזה ביותר ומבקש לשמרה.

זהו גם לקח רחב יותר לישראל: מדינה שידעה להעניק לאזרחיה תחושת משמעות דרך שייכות וערכים משותפים, צריכה לחזק את שורשיה. בתחומי הרווחה והבריאות, זה אומר לפתח תוכניות שמזינות שיח של נתינה הדדית – לא רק על בסיס רווח והפסד, אלא על זהות ואחריות משותפת.

הקיום כאן אינו פרויקט כלכלי בלבד, אלא סיפור של משמעות קולקטיבית.

פרנקל לימד אותנו שהאדם יכול לשרוד כמעט כל דבר – אם יודע למה הוא חי. המשימה שלנו, כחברה רגישה לצורכי הרווחה והבריאות, היא לעזור ללוחמים שלנו למצוא את ה"למה" החדש. כאן, בשגרה.

• הכותב סמנכ"ל ילד נוער וקהילה בקבוצת גיא