מפונים עם מוגבלויות

חסמים סביבתיים ושירותים שלא הותאמו לצורכיהם של אנשים עם מוגבלויות העמיקו את תלותם באחרים בזמן המלחמה והפינוי. לצד זאת, ניסיון חיים, יוזמה ותמיכה קהילתית סייעו להם להתמודד ולשמור על עצמאותם. אלה הממצאים המרכזיים במחקר "מתלות כפויה לחוסן אישי: תגובות ראשונות וחוויות פינוי של אנשים עם מוגבלויות בישראל".

המחקר של לימור גדות ויעל הוכמן מבית הספר לעבודה סוציאלית במכללת ספיר פורסם במאי 2026 בכתב העת American Journal of Orthopsychiatry. הוא מבוסס על ראיונות עם 12 אנשים עם מוגבלויות מאזור עוטף עזה, שנערכו בפברואר ובמרץ 2024 ועסקו בחוויותיהם בעקבות מתקפת 7 באוקטובר והמלחמה.

המשתתפים תיארו קשיים בהגעה למרחב מוגן, פגיעה ברצף הטיפול וסביבות פינוי לא נגישות. בחלק מהמקרים, התאמה פיזית של מקום השהייה באה במחיר התרחקות מהקהילה המוכרת, והעמיקה את הבדידות. לפי החוקרות, התלות שנכפתה על המשתתפים הושפעה מהיעדר מענה מתאים ומהדרה במערכות השירות. ההתמודדות התאפיינה בתנועה בין פגיעות לחוסן, בהתאם לחסמים ולמשאבים שעמדו לרשותם.

לצד הקשיים, המשתתפים תיארו ארגון עצמאי של פינוי, חיפוש עבודה ובניית שגרה חדשה. אחת המשתתפות יזמה פעילות לילדים במלון שאליו פונתה, ואחר סיפר על התאמת מקום עבודה לצורכי הנגישות שלו ושל אדם נוסף.

החוקרות ממליצות להכין תוכניות פינוי אישיות בשיתוף האדם עם המוגבלות, לשמור על רצף התמיכה הטיפולית והחברתית ולשלב אנשים עם מוגבלויות בתכנון החירום. ההמלצות מדגישות גם תקשורת נגישה, קשר לקהילה ושמירה על יכולת הבחירה.