השגרה מתרסקת, האמון נשבר: כך נראים החיים בפנימיות בזמן מלחמה

במובנים רבים, הפנימיות לנוער בסיכון הן מהמרחבים הרגישים ביותר במדינה בימי שגרה. וכשמתחוללת מלחמה, הרגישות הזו מחריפה פי כמה. ילדים ובני נוער שמתמודדים עם טראומות, חרדות וחסך רגשי נדרשים עכשיו להתמודד גם עם אזעקות, טילים, שיבושים בשגרה – ולעיתים, גם עם מטפלים שנמצאים רחוק.

ששי כאליפא, סמנכ"ל ילד, נוער וקהילה בקבוצת גיא, חי את המציאות הזו יום-יום. הוא לא רק מנהל מערך טיפולי – הוא רואה מקרוב מה קורה כשהמטופל מחפש עוגן והמדריך שלו לא בסביבה, או כשקבוצת נוער נאלצת להעביר לילה בממ"ד. "כל תפיסת העולם שלנו מבוססת על שני דברים: שגרה וקשר", הוא מסביר בראיון לאתר "רגישות",  "ברגע שהשניים האלה מתערערים – הנזק הנפשי מגיע מהר מאוד".

שגרה טיפולית משובשת

קבוצת גיא הוקמה לפני כעשרים שנה והיא כוללת מערך פנימיות והוסטלים כמסגרת תומכת לנערים ונערות, בוגרים ובוגרות בעלי קשיים נפשיים והתנהגותיים. לדברי כאליפא, השגרה בפנימיות אינה רק עניין תפעולי – אלא כלי טיפולי מרכזי. "לפעמים הקשר המרכזי של הילד הוא עם המדריך והמטפל – אחת ליום הם נפגשים, זה ה-setting הקבוע והוא מאוד חשוב. אם יש הנחיה שאי אפשר לקיים את המפגש הזה – זה שיבוש לא רק של שגרה, אלא של טיפול".

כשהמטפלים עצמם מתמודדים עם מצב חירום אישי, הקשר עלול להתערער. "יש הסכם, כתוב או לא כתוב, בין המטפל למטופל – אתה אמור להיות נגיש וזמין עבורו. אבל כשאני עם הילדים שלי בבית – המטופל חווה נטישה. וזה פוגע באמון, מייצר חוסר יציבות נפשית, והילדים מרגישים את זה מיד".

מה קורה בתוך הפנימייה כשיש אזעקה?

"זה תלוי בכל פנימייה ופנימייה כמובן. אבל אחת הפנימיות, לדוגמה, נמצאת באזור בית קמה עם 45 שניות לממ"ד. לזה הם רגילים. אבל עכשיו יש דבר חדש: טילים שמרעידים את האזור. זה לא רק אזעקה, זה בום שמטלטל, ורעידות, וחדשות שמראות בניינים קורסים. המשחקים והשירה בממ"ד כבר לא עוזרים כשיש פיצוצים כאלה".

איך אתם מתמודדים עם זה?

"בקבוצת גיא אנחנו מפחיתים חשיפה לחדשות. חושפים את הילדים בהדרגה. נותנים להם קצת ידע – לא הכל, רק מה שצריך לדעת. המטרה היא להפחית את ההצפה, ולבנות ודאות בתוך האי-ודאות: איפה הממ"דים, מי איש הקשר, מה קורה אם יש אזעקה באמצע פעילות".

להיות איתם, כל הזמן

אבל לא רק השגרה משתנה – גם אנשי הצוות: "אצלנו כל אנשי הצוות איתם כל היום, לא במשרדים ולא בחדרי טיפול. הצוותים נוכחים בשטח 24/7. אנחנו מסמנים לעצמנו מי הילדים הרגישים יותר, ובודקים איתם מה עוזר להם להירגע. אם ילד צריך לישון בממ"ד – זה בסדר. אם לשחק בממ"ד – גם. מה שנותן ביטחון – מקבל מענה".

כאליפא מדגיש כי למרות הרצון להיאחז בשגרה – דווקא הגמישות היא כלי מפתח בתקופה הזו. לדבריו, "אם בדרך כלל אנחנו מאוד מקפידים על שגרה – עכשיו זו שגרה גמישה. יותר שיחות טיפול, פעולות הפוגה. זה משהו מערכתי, לא נקודתי".

יש ילדים שעוזבים את הפנימייה בתקופה הזו?

"כן, ויש כאלה שזה טוב להם. יש ילדים שמרגישים יותר בטוח עם ההורים. אם הילד יכול לשהות בבית – אנחנו מאפשרים. אבל לא עוזבים אותו. עושים שיחת וידאו כל יום, מעבירים טיפול תרופתי הביתה. הכל נגיש, הכול גמיש".

מתחשבים גם בעובדים

כאליפא משתדל להיות אופטימי, גם בימים לא פשוטים. "מה שמוליך אותנו זה טובת הילדים. כשאנחנו מזכירים לעצמנו שאנחנו בתוך משהו יותר גדול מאיתנו – זה מקל. אנחנו מתחשבים גם בעובדים שבאים לעתים עם הילדים לפנימייה ונוצרת פה משפחה קטנה. אנחנו מתגמשים איפה שצריך".