"אל תקבעו מראש את תקרת הזכוכית של הילד"

"חשוב לי שהריאיון לא יעסוק רק בשאלה מה עברתי, אלא בעיקר בשאלה מה אפשר ללמוד מהדרך הזאת". כך פותח עו"ד אברהם יאיר רואש את השיחה ביננו, לאחר שבקשתי שיתראיין לקראת פתיחת שנת הלימודים. מבחינתי, זהו סיפור על הזדמנויות: על האנשים שבחרו לפתוח בפניי דלת, על המקומות שבהם דלתות נסגרו רק בגלל המוגבלות ועל האחריות שלנו כחברה, לא לקבוע מראש את גבולות היכולת של אדם".

תקרת הזכוכית הראשונה – מהחינוך המיוחד לחינוך הרגיל

אברהם יאיר רואש מנתניה נולד בשנת 1977 עם שיתוק מוחין. באותן שנים, המסלול שנחשב כמעט מובן מאליו עבור ילד עם מוגבלות כזאת היה החינוך המיוחד. לכן, הוא התחיל ללמוד בגן איל"ן בנתניה ובהמשך למד בבית הספר "און" בתל אביב.

"הוריי ובעיקר אמי, לא הסכימו שהמוגבלות לבדה תקבע את המסלול החינוכי ואת העתיד שלי". הוא משחזר לאחור. "הם ראו בי יכולות שהמסגרת שבה הייתי לא אפשרה לי לבטא במלואן ויצאו למאבק כדי לאפשר לי להשתלב בחינוך הרגיל. צריך לזכור שבאותם ימים שילוב של ילד עם מוגבלות משמעותית, במערכת הרגילה, היה רחוק מלהיות מובן מאליו, והמערכת אף חששה מיצירת "תקדים". אחד האנשים המשמעותיים בדרך היה חבר מועצת עיריית נתניה לשעבר עודד יצחקי ז"ל, שהיה הממונה על החינוך בנתניה. הוא היה מוכן להסתכל עלי, מעבר לכיסא הגלגלים ולתת לי הזדמנות אמיתית".

כיצד זה בא לידי ביטוי?

"לאחר אבחונים שעברתי, השתלבתי ישירות בכיתה ד' בחינוך הרגיל בנתניה. למדתי בבתי הספר רזיאל ובן גוריון, שניהם בנתניה. אלה היו בתי ספר ממלכתיים, אף שרציתי ללמוד במסגרת דתית, זה לא התאפשר, משום שבאותה תקופה לא נמצאה מסגרת דתית שידעה או הייתה מוכנה להכיל אותי. לאורך הדרך ליוו אותי בנות שירות לאומי, שהיו עבורי עוגן משמעותי וסייעו לי בדברים שבהם נזקקתי לעזרה. מבחינה חברתית, לעומת זאת, לא רציתי להיות רק 'הילד שעוזרים לו'. הייתי מעורב, פעיל וחלק מהחברה שסביבי. כבר כאן נזרע אצלי רעיון שמלווה אותי עד היום: אפשר להזדקק לעזרה בתחומים מסוימים ובאותה עת להיות אדם שתורם, מוביל ומשפיע בתחומים אחרים".

עם החברים בגן איל"ן. אלבום פרטי

איך היה המעבר לבית ספר תיכון?

"בסיום היסודי רציתי לעבור למסגרת דתית. שוב נתקלתי בדלתות סגורות. היו גם התבטאויות קשות מצד מנהלים שפסלו אותי מראש בגלל המוגבלות, עוד לפני שבדקו מה אני יודע, מה אני מסוגל לעשות ומי אני כאדם וכתלמיד.

בסופו של דבר הגיע אדם שבחר לנהוג אחרת: מר עוזי נחשון, מנהל המרכז הטכנולוגי הדתי בנתניה. הוא לא הבטיח לי הנחות ולא הוריד עבורי את הרף. הוא פשוט פתח את הדלת ונתן לי הזדמנות להוכיח את עצמי. בתקופת התיכון גם התפתחה מאוד הפעילות החברתית והמנהיגותית שלי. נבחרתי ליו"ר מועצת התלמידים ולסגן יו"ר מועצת הנוער העירונית.

עבורי הייתה לכך משמעות עמוקה: רציתי להוכיח, קודם כול לעצמי, שאדם שזקוק לעזרה פיזית בחיי היום-יום, יכול באותה נשימה להיות האדם שמוביל, מייצג אחרים ומשפיע על סביבתו".

"רבי עקיבא התחיל בגיל 40, לי יש פור עליו – אני רק בן 19"

מה באשר לשירות הצבאי?

"כמו בני גילי, גם אני רציתי להתגייס לצה"ל ולתרום. באותם ימים התנדבותם של אנשים עם מוגבלויות בצבא הייתה מצומצמת מאוד. בקשתי לא התקבלה, בין היתר בטענה שהצבא יידרש להעמיד עבורי מלווה. הרצון לתרום לא נעלם. החלטתי שאם איני יכול לעשות זאת במסגרת הצבאית, אנסה לתרום ולהתפתח בדרך אחרת – באמצעות לימוד תורה.

פניתי לישיבת ההסדר כרם ביבנה. כאשר נאמר לי שאין לי רקע מספיק בלימוד גמרא, השבתי בחיוך: 'רבי עקיבא התחיל בגיל 40, לי יש פור עליו – אני רק בן 19'.

התקבלתי לישיבה, ושם התרחש דבר משמעותי מאוד בחיי. חברי הישיבה נרתמו לסייע לי מבחינה פיזית, אבל מהר מאוד נוצר קשר שהיה הרבה מעבר לעזרה. הייתי חלק מהחבורה, ונוצרו קשרים עמוקים שחלקם נמשכים עד היום.

לאחר תקופת הישיבה הגיעה אחת התקופות הקשות בחייו של רואש. כיסא הגלגלים שלו התקלקל, ובשל סחבת ביורוקרטית שנמשכה שנים, מצא את עצמו במשך כארבע שנים כמעט כלוא בבית וללא יכולת אמיתית להתנייד באופן עצמאי. בסופו של דבר הוא החליט לפנות ישירות לשר הבריאות דאז, דני נווה. רואש שלח אליו מכתב ותוך ימים ספורים נמצא פתרון והוא קיבל כיסא גלגלים ממונע.

ישיבת ההסדר כרם ביבנה. אלבום פרטי

איך החלה הדרך לאקדמיה?

"גם הדרך לאקדמיה התחילה בלא. כאשר ביקשתי מהביטוח הלאומי סיוע בשיקום מקצועי ובלימודים, נדחיתי בין היתר על סמך מבחן שבו נקבע לכאורה, שמנת המשכל שלי מתחת לנורמה.

מבחינתי, זו הייתה המחשה כואבת למה שקורה כאשר מערכת מודדת אדם בכלי שאינו מותאם למוגבלות שלו. האיטיות המוטורית שלי השפיעה על היכולת שלי להשלים את המבחן בזמן, אבל התוצאה הפכה לכאורה לקביעה על היכולת השכלית שלי.

במקום לקבל את הקביעה הזאת כגזר דין, פניתי למינה איזיק, מנהלת המכינה באותה תקופה, וביקשתי ממנה דבר אחד בלבד: תני לי הזדמנות. היא נתנה לי אותה וקיבלה אותי למכינה ללא תנאי הסף הרגילים. את הבגרויות סיימתי בממוצע 92.

לאחר שהשלמתי את הבגרויות חזרתי לביטוח הלאומי, הפעם עם ההישגים ביד ונאבקתי על מימון לימודי המשפטים במכללה האקדמית נתניה.

הלימודים לא היו פשוטים. היו רגעים שבהם כמעט נשברתי. באחד מהם אמי אמרה לי משפט שנשאר איתי עד היום: 'קודם תסיים את התואר. אחר כך, אם תחליט שאינך רוצה לעסוק בזה, נכבד כל החלטה שלך. אבל אל תרגיל את עצמך לא לסיים דברים'.

סיימתי את התואר הראשון במשפטים. כאשר תחילת ההתמחות התעכבה, החלטתי לא לעמוד במקום והתחלתי ללמוד לתואר שני במשפטים באוניברסיטת בר-אילן. בהמשך, כשהתחלתי את ההתמחות בלשכה המשפטית בעיריית נתניה, שילבתי בין ההתמחות לבין לימודי התואר השני.

סיימתי גם את התואר השני, הוסמכתי כעורך דין, וכיום אני עורך דין עצמאי ומגשר, העוסק בין היתר בצוואות, ירושות וייפוי כוח מתמשך.

טקס ההסמכה לשכת עורכי הדין בישראל. צילום מתוך אתר הלשכה

לאורך הדרך פגשתי שוב ושוב אנשים שנתנו לי הזדמנות – לפעמים דווקא ברגע שבו מערכות אחרות הסתכלו על המוגבלות שלי והחליטו מראש מה אני יכול ומה איני יכול לעשות.

עודד יצחקי ז"ל פתח בפניי את דלת החינוך הרגיל. עוזי נחשון פתח בפניי את הדלת למסגרת החינוכית הדתית. מינה איזיק נתנה לי הזדמנות להוכיח את יכולותיי בלימודים. בכל אחת מהתחנות האלה היה אדם שהחליט לא לקבוע מראש את תקרת הזכוכית שלי.

כשפתחתי את המשרד שלי, רציתי לקחת את אותו עיקרון שליווה אותי לאורך חיי ולהעביר אותו הלאה. החזון שלי הוא שהמשרד שהקמתי יהיה בעתיד גם מקום שנותן הזדמנות לאנשים עם מוגבלויות להשתלב בעולם העבודה, להתפתח מקצועית ולהוכיח את היכולות שלהם.

היום, כשאני בעל משרד משלי, השאיפה שלי היא להיות גם בצד שמסוגל לפתוח את הדלת לאדם אחר ולומר לו: אני נותן לך את ההזדמנות. עכשיו תראה לי מה אתה יכול לעשות.

לכן אני לא רואה בהקמת המשרד את סוף המסע. להפך. מבחינתי זהו שלב נוסף שלו. להצלחה האישית שלי יש משמעות גדולה יותר אם היא מאפשרת לי לפתוח דלתות גם לאחרים".

"לרקוד עם הנכות"

כששואלים את אברהם, מה המסר שלו למשפחות עם ילדים עם צרכים מיוחדים וילדים עצמם הוא משיב בענווה:" כשאני מסתכל היום על הדרך שעברתי, אני לא רוצה שהמסקנה תהיה סיפור פשוט של 'ניצחון על המוגבלות'. הנכות היא חלק מחיי. היא מציבה מגבלות אמיתיות ואני זקוק לעזרה בתחומים מסוימים גם היום. לכן הביטוי שאני מעדיף הוא 'לרקוד עם הנכות".

למה לרקוד? הרי הנכות רק מגבילה אותך!

"בריקוד לא מתעלמים מבן הזוג. לומדים את התנועות שלו, מבינים איפה הוא מגביל אותך, איפה צריך להתאים את עצמך ובכל זאת ממשיכים לנוע. זה גם המסר שלי להורים לילדים עם מוגבלויות: אל תכחישו את הקושי ואל תבטיחו לילד שאין שום גבול. יש מגבלות אובייקטיביות ולעיתים צריך עזרה, התאמות ותמיכה. אבל אל תקבעו מראש את תקרת הזכוכית של הילד רק משום שהמערכת חוששת לנסות.

הוריי לא יכלו לדעת כשהייתי ילד לאן אגיע. הם גם לא היו צריכים לדעת. הם היו צריכים רק להילחם על כך שתינתן לי האפשרות לגלות בעצמי עד לאן אני יכול להגיע. המאבק שלהם לימד אותי שני דברים שאינם סותרים זה את זה: מותר וצריך לדעת לקבל עזרה כשזקוקים לה; ובאותה עת, אפשר להיות מי שמוביל, משפיע ונאבק גם עבור אחרים.

למערכת החינוך ולחברה אני מבקש לומר דבר מעט יותר מורכב מ-'אל תקבלו לא כתשובה'.

לפעמים, לא, הוא תשובה לגיטימית. יש מצבים שבהם קיימת מגבלה אובייקטיבית שאי אפשר להתעלם ממנה. אבל אסור שה-לא יינתן מראש רק מפני שמולכם עומד אדם עם מוגבלות. אל תחליטו עבורו מה הוא אינו מסוגל לעשות לפני שנתתם לו אפשרות לנסות.

אני גם לא מבקש רחמים, ולא מבקש שיוותרו לי על דרישות בגלל המוגבלות. להפך: תציבו רף, תדרשו ממני, תאפשרו את ההתאמות שאני זקוק להן – ואז תנו לי להתמודד.

כשאני מחבר את כל התחנות בחיי, אני מבין שהאנשים המשמעותיים ביותר עבורי לא היו בהכרח אלה שעשו עבורי את הדרך. הם היו אלה שפתחו את הדלת ואפשרו לי לעשות אותה בעצמי. זה אולי המשפט שמסכם מבחינתי את הסיפור כולו: תפתחו את הדלת ותנו הזדמנות אמיתית. האחריות לעבור בה – היא כבר שלנו. היום אני מבקש להוסיף לזה עוד משפט: מי שקיבל הזדמנות ושינה באמצעותה את חייו – ראוי שינסה, כשהוא יכול, לפתוח את הדלת גם עבור הבא אחריו".