5 חודשים ללא מסגרת: הכישלון בטיפול בילדי הפנימיות

דיון בוועדת החינוך של הכנסת, בראשות ח"כ יוסף טייב, חשף תמונה קשה של הזנחת ילדי הפנימיות, שלעיתים נאלצים להמתין חודשים ללא מסגרת חינוכית. אף שהוצג שיפור מסוים בנתונים, עדויות שנשמעו בדיון הצביעו על מציאות עגומה, שבה ילדים מופקרים, זכויותיהם נרמסות, ולעיתים נגרמת להם פגיעה בלתי הפיכה.

אחת העדויות המטלטלות בדיון הייתה של אם שבתה נותרה באשפוז פסיכיאטרי במשך חמישה חודשים רק מכיוון שלא נמצאה לה מסגרת חינוכית מתאימה. "לא הגיוני שילד הולך לאשפוז, ואחרי כל העבודה שעושים איתו הכול נהרס", אמרה האם בכאב. היא סיפרה על רשלנות הרשויות המקומיות, שלדבריה אף שיקרו בבית המשפט בנוגע לעלויות ההסעה למסגרת חינוכית רחוקה.

חבר הכנסת יוסף טייב בוועדה לזכויות הילד (צילום: שמוליק גרוסמן)

עמוס תמם, יועץ בתחום החינוך המיוחד במרכז השלטון המקומי, העלה בדיון טענה לפיה ועדות האפיון והזכאות משנות את סיווגם של הילדים כדי להתאים אותם למסגרות מסוימות. ח"כ יוסף טייב דחה את הטענה וטען שהוועדות פועלות בצורה מקצועית. עם זאת, ביקורת זו משקפת את חוסר האמון במערכת מצד גורמים רבים.

אבישי פריזדה. צילום: פרטי

עו"ד רויטל לן כהן, נציגת קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, הביעה זעזוע מהמציאות שבה ילדים נותרים ללא מסגרת. "זו לא רק פגיעה בזכויות, אלא גם עבירה פלילית. ילדים חיים תחת הפקרה מתמשכת, בעוד שהם זכאים לחוק לימוד חובה כמו כל ילד אחר".

אבישי פריזדה, יו"ר העמותה לקידום הפנימיות בישראל, ציין בדיון כי על אף השיפור המסוים בנתונים, הפערים נותרים משמעותיים: "אנחנו במצב טוב ביחס לשנים האחרונות, אבל ילדים שמגיעים לפנימיות באמצע שנת הלימודים נותרים לרוב ללא מענה. כשאנחנו פונים לרשויות המקומיות עם ילדים כאלה, לעיתים קרובות התגובה היא 'מה אתם עושים פה?'"

על אף שיתוף הפעולה בין משרד החינוך, משרד הרווחה והשלטון המקומי שהוזכר בדיון, המציאות בשטח מצביעה על כך שעדיין ישנם ילדים שמופקרים לחלוטין ללא מענה חינוכי. "לא נוכל להרשות לעצמנו לראות ילדים מופקרים ללא מסגרת", אמר ח"כ טייב, אך עבור רבים מהילדים והוריהם, אמירות אלו אינן מתורגמות לפתרונות מעשיים.

הדיון הסתיים בהמלצות להקמת כיתות קליטה ייעודיות בפנימיות ולמתן סיוע כלכלי לרשויות מקומיות חלשות, אך המצוקה של ילדי הפנימיות שנותרו ללא מסגרת ממשיכה להיות תזכורת כואבת לאופן שבו המערכת כושלת במתן מענה לצרכים הבסיסיים ביותר של הילדים הפגיעים ביותר.