כשהחבר הופך למטפל: העזרה שנשארת שקופה

הם מסיעים לבדיקה, מביאים קניות או מלווים ביציאה מהבית. אין להם בהכרח קשר משפחתי לאדם שהם עוזרים לו, אבל הם חלק מחיי היום-יום שלו. מחקר אמריקאי מפנה זרקור לחברים ולשכנים שהופכים למטפלים בלתי פורמליים במבוגרים עם מגבלות תפקוד, ולתרומה שלהם, שלעיתים אינה מקבלת הכרה במערכת הבריאות.

המחקר, שנערך בהובלת חוקרים מאוניברסיטת מישיגן ופורסם בכתב העת JAMA Network Open, התבסס על נתוני סקר לאומי מ-2023. הוא כלל 2,619 מבוגרים בני 65 ומעלה שקיבלו עזרה בשל מגבלות בריאותיות או תפקודיות. המשתתפים זיהו 451 חברים ושכנים שסייעו להם, לצד 4,985 בני משפחה.

החברים סיפקו בממוצע כ-18 שעות עזרה בחודש, לעומת כ-67 שעות מצד בני המשפחה. כמעט שני שלישים מהחברים המטפלים סייעו בהסעות. הם נטו להתמקד בתחום מסוים של עזרה ולהשתלב לצד אנשים אחרים, ופחות נטו להתגורר עם האדם שבו תמכו או להיות המטפל היחיד שלו.

העזרה הזאת אינה זהה לטיפול שמעניקה המשפחה. בני משפחה סייעו יותר במטלות הבית, בטיפול רפואי ובפעולות אישיות כגון רחצה ולבוש. החברים מילאו לעיתים תפקיד ממוקד, אבל כזה שיכול לאפשר לאדם להגיע לתור רפואי או לצאת מהבית.

מגורים לבד נקשרו לסיכוי גבוה יותר לקבל עזרה מחברים, וכך גם השכלה אקדמית. החוקרים מעריכים כי החברים שנכללו בנתונים מייצגים כ-2.4 מיליון חברים מטפלים בארה"ב. זהו אומדן למספר המסייעים, ולא למספר מקבלי העזרה.

הממצאים מעלים שאלה חשובה לאנשי המקצוע: כשמבררים מי תומך באדם מבוגר, האם מסתפקים בשאלה על הילדים או בן הזוג? החוקרים מציעים לראות גם בחברים חלק ממערך הטיפול, ולהבין אילו משימות הם נוטלים על עצמם.

זהו מחקר חתך המתאר מצב בנקודת זמן, ולכן אינו מוכיח שעזרה מחברים משפרת את הבריאות או מחליפה טיפול מקצועי. הנתונים נאספו בארה"ב ואין להשליך מהם ישירות על היקף התופעה בישראל. הם כן מזכירים שמאחורי המילה "חבר" עשויה להסתתר אחריות טיפולית של ממש.