פוסט טראומה לא תמיד נראית כמו שאנחנו מדמיינים

בסוף השבוע קראתי על דוד הוייר עמרני ז"ל, לוחם מג"ב בן 20, שנורה למוות באירוע הקשה בנתניה. לפי הפרסומים, קיימת הערכה שהוא התמודד עם הלם קרב, אך הוא לא היה מוכר או מטופל באגף השיקום כפוסט טראומטי. אנחנו עדיין לא יודעים מה בדיוק עבר עליו ומה הוביל לאותו ערב. אבל, מאז שקראתי על המקרה, משפט אחד שאני אומרת בכל הרצאה שלי לא יוצא לי מהראש: אל תשאירו אותם לבד.

פוסט טראומה לא תמיד נראית כמו שאנחנו מדמיינים. אדם יכול לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לפגוש חברים, לחייך ואפילו לצחוק ובפנים להתמודד עם דריכות, חרדה, קשיי שינה, זיכרונות, הימנעות או תחושה שאף אחד באמת לא יכול להבין מה עובר עליו.

ההתמודדות לא נעצרת אצל האדם עצמו, היא נכנסת הביתה. כשמדברים על פוסט טראומה, אנחנו נוטים להתמקד באדם שמתמודד. אבל הטראומה נכנסת גם לזוגיות, להורות ולשיחות הכי יומיומיות.

אני מכירה את זה מקרוב. בעלי היה חצי שנה בעזה, וגיליתי שגם אני, שתמיד נחשבת לחזקה, צריכה פתאום כלים כדי להתמודד עם היום יום.

לפעמים משפט שנאמר בתמימות יכול לגעת במקום כואב. לפעמים אני רוצה לשאול, אבל מבינה שלא נכון עכשיו. ולפעמים, בלי להתכוון בכלל, אני הופכת לטריגר של האדם שאני הכי אוהבת. זה הפער הכואב בין הכוונה שלנו לבין האופן שבו הדברים פוגשים את מי שחווה טראומה.

אני פוגשת את המציאות הזו לא רק בבית. כמאמנת לצמיחה פוסט טראומטית וכמי שמלווה משפחות המתמודדות עם השלכות הטראומה, אני רואה עד כמה ההתמודדות משפיעה על המעגל המשפחתי כולו.

בני המשפחה הם פעמים רבות מעגל התמיכה הראשון, אבל גם הם חיים בתוך המציאות שהשתנתה.

גם הם זקוקים להקשבה, לכלים ולמקום שבו מותר להם להגיד שקשה. אחת השאלות שאני שומעת שוב ושוב היא: מה אני אמור לעשות?

אנחנו לא צריכים להיות מטפלים כדי להיות משמעותיים עבור מישהו. במקום למהר לתת עצות, אפשר להתחיל בשלושה משפטים פשוטים:

"אני כאן איתך."

"אני לא חייבת להבין הכול כדי להיות לידך."

"מה יעזור לך ממני עכשיו: הקשבה, שקט, חיבוק או משהו מעשי?"

לפעמים התמיכה היא דווקא בדברים הקטנים. לשלוח הודעה גם אם עבר הרבה זמן.

להזמין לקפה גם אחרי שכבר חזרו לשגרה. לשאול שוב "מה שלומך?" ולהיות מוכנים לשמוע תשובה שהיא לא "בסדר".

במקביל, חשוב לזכור שגם בני המשפחה זקוקים למישהו שישאל אותם מה שלומם.

אנחנו לא תמיד יכולים לדעת מה מתחולל בנפשו של האדם שמולנו, ובוודאי שלא כל מצוקה אפשר למנוע באמצעות שיחה או חיבוק.

אבל אנחנו כן יכולים לבחור לראות. לשאול, להקשיב, להישאר.

בבקשה, אל תשאירו אותם לבד.

הכותבת היא גלינה צייטלין מרצה לחוסן והעצמה | מנחת קבוצות צמיחה | מאמנת לצמיחה פוסט־טראומטית