5 פינות של רגישות עם מהרטה ברוך-רון

מהרטה ברוך-רון (48) היא פוליטיקאית ישראלית, ובדימוס מנחת טלוויזיה. כיהנה כסגנית ראש עיריית תל אביב-יפו מטעם מרצ, והייתה גם יוצאת אתיופיה הראשונה שנבחרה לכהן במועצת עיריית תל אביב-יפו, והראשונה לכהן בתפקיד סגנית ראש העיר כממונה על מנהל השירותים החברתיים.

ברוך-רון היא ממייסדי עמותת "היווט" לסיוע סוציאלי, חינוכי וכלכלי ליוצאי אתיופיה, ממייסדי עמותת "עולים ביחד" המקדמת מנהיגות ומצוינות בקרב אקדמאים יוצאי אתיופיה, ייסדה את וועידת הרווחה השנתית של תל אביב, סייעה לחיזוק פסטיבל 'הסיגדיאדה', הקימה את פסטיבל הקולנוע האפריקני בארץ, יזמה טיפול בבעיית שיטור יתר בקרב יוצאי אתיופיה ועוד.

מה ההישגים החשובים ביותר שלך בתור סגנית ראש העיר תל אביב ואחראית על תחום הרווחה בעיר?

אלו היו חמש שנים מעניינות, מרתקות ומלמדות. ביקשתי וקיבלתי תיק שהוא גדול ומקצועי, ואכן תחום הרווחה הוא אחד המשמעותיים והחשובים ביותר בעיר תל אביב. כששאלתי מה יכול להיות הערך המוסף שלי, הבנתי שלרווחה יש שני אתגרים: העובדים הסוציאליים אשר עובדים קשה ועם מעט מאוד משאבים, ומצד אחר – שבקרב הציבור התדמית של עובדים סוציאליים יחסית שלילית, כי הם לא זוכים להערכה שהם ראויים לה. ברור שהשירות לא מושלם, כי אין להם את כל הכלים, אבל הם עובדים מאוד קשה. חשבתי איך אני יכולה לספר את הסיפור של הרווחה מבחינת הקשיים, האתגרים וההזדמנויות. באתי לתפקיד כמישהי שהייתה בעצמה ילדת רווחה, כמישהי שגדלה בפנימיות, ואז זוכרת כילדה שכל חג הביאו לנו מצרכי מזון. חשבתי שהם עשו עבודה טובה, וראוי שהנושא ראוי ויהיה במרכז השיח. ניגשתי לרון חולדאי – ראש עיריית תל אביב, וביקשתי ממנו להכניס את תחום הרווחה לסדר היום הציבורי, הפוליטי ולמרכז העניינים. יחד מיסדנו ועידה שנתית שמרימה לעובדים הסוציאליים, וכל שנה עולה נושא אחר, כמו ביטחון תזונתי, נוער ועוד. ועידת הרווחה היא דבר שאני גאה בו, והשתתפו בו שרים, חברי כנסת, אנשי תקשורת ותמיד קיבל תהודה.

עוד דבר שעשיתי, העברתי את נושא סלי המזון למשפחות נזקקות, ממצב של כיבוי שריפות, למצב של לגרום למשפחות לצאת למקום טוב יותר, לעמוד על הרגליים, לייצר מוביליות. בתקופה שלי הייתה גם התקופה של הקהילה הזרה, ושימשתי כיושבת ראש ועדת העובדים הזרים (ביחד עם יעל דיין), ובזכות הערנות והדיונים שמנו את הנושא על השולחן, הצלחנו למגר את המושג של "מחסני ילדים", והנושא של הקהילה הזרה בתל אביב טופל באופן הכי טוב בארץ.

האם מצב הקהילה האתיופית בישראל טוב יותר מלפני עשור? האם ההפגנות סייעו לקדם את מעמד הקהילה?

קשה להגיד מה קורה עם הקהילה, במובן מסוים – יש התקדמות. היום תראה חבר'ה צעירים שלוקחים את עצמם בידיים, מסתכלים קדימה, מקימים עסקים, וגם במרחב הקהילתי רואים יותר אנשים מהקהילה במקומות בולטים, תפקידי ניהול או בטלוויזיה. אני מנסה ליצור קשר טוב יותר בין המשטרה והקהילה האתיופית, כדי למנוע את הפרופיילינג ההדדי, כי שני הצדדים עושים את זה. יש גם שיפור בתחום ההשכלה של הצעירים, אבל עדיין יש עוד דרך ארוכה לעשות, בעיקר אפליה וגזענות במרחב הציבורי.

אני נאבקת מזה מספר שנים להקים את מרכז "בית פייטלוביץ" לטובת הקהילה ברחוב ויתקין 10 בתל אביב. הוא היה מחוקרי הקהילה האתיופית עוד בשנות החמישים, ובגלל שהיה ערירי – הוא הוריש את הבית לעירייה. עכשיו הבית עומד לסגור מעגל, ויהפוך למרכז תרבות ליוצאי אתיופיה. לא היה פשוט מבחינת אישורים ומבחינת השכונה, כי זה לא הסביבה הטבעית של עולי אתיופיה, אבל הבית ממש עכשיו בשיפוץ. זהו מאבק של הרבה שנים, ונדרשו הרבה תקציבים – בקרוב הוא יפתח עם אמני בני הקהילה.

האם ריבוי העמותות בישראל (למעלה מ-25,000) מסייע לתחום הרווחה, או שרק גורם לפיצול הסיוע על פני יותר מדי גופים ומקבלי שכר?

המצב האידיאלי הוא שלא נצטרך עמותות בישראל, שהמדינה תיקח אחריות ותיתן למי שזקוק את מה שהוא צריך. אבל לאור העובדה שהמדינה מנסה לחסוך על שירותים שנותנים לאוכולסייה מוחלשת, נכנסות העמותות שעושות עבודת קודש. עם זאת, המצב שנותנים לעמותות לטפל בדברים זה לא דבר בריא. כך למשל, מסגרות כמו נעמ"ת, ויצ"ו וכדומה במצוקה בשנים האחרונות, כי לדוגמה – הן לא מוצאות סייעות, ואז העירייה מציעה להביא סייעות ומספקת תנאים אף יותר טובים. בשל כך, הסייעות מעדיפות לא לעבוד בעמותה, ואז העמותות צריכות להוריד את רמת השירות ולהתפשר, וזה פוגע באוכלוסייה. הדבר הזה יוצר מעגל שהציבור לא מצליח לצאת ממנו.

אם היית היום נבחרת לתפקיד שרת הרווחה – מה הדברים שהיית מתעדפת לפני הכל?

העיקרון שמנחה אותי הוא לתת למי שצריך חכות ולא דגים. במובן הזה, שכל בני האדם נולדו שווים עם יכולת, ובעצם הסביבה היא זו שיוצרת את חוסר השוויון וחוסר ההזדמנות. אנחנו צריכים לייצר הזדמנויות, והמשימה היא לחשוב כל הזמן איך לא לעשות כיבוי שריפות ולתרום סלי מזון, אלא איך לגרום לאנשים שבאו מבתים לא פשוטים להתקדם. דווקא חינוך טוב באזורי פריפריה ובמקומות פחות טובים גיאוגרפית, ששם יש בית שבו גדל ילד שנזקק לשירותי הרווחה. מעבר ללימודים, צריך לתת לו עוד מעטפת – חוגים, טיולים, טכנולוגיה, אלה דברים שמי שנולד בסביבות האלה לא נחשף אליהם. צריך לתת להם מעבר ללימודים גם העשרה אחר הצהריים, והדגש חייב להיות חינוך לצעירים, כי מתלושי המזון לא תבוא ישועה.

הבנתי שהתפקדת למפלגת העבודה וניסית לרוץ לכנסת. מה את עושה היום?

התמודדתי בכמה סבבים של בחירות, אבל עכשיו אני עובדת על מיזם של גיוון והכללה בארגונים, מתוך הבנה שכל מה שעשיתי לאורך כל החיים עסק בזה: להסתכל מי יושב ליד השולחן בישיבות, מי חסר ליד השולחן, ודווקא על רקע מה שקורה בחברה הישראלית – צריך לעשות חשיבה של מכנה משותף ורחב, כך שכל הדעות מכל המינים, מוצאים והשקפות יכללו. גם במקומות העבודה נייצר סביבה מגוונת ומכילה, שכל אחד יכול לבוא וייתן מעצמו – ליצור מצב שאין אפליה גם בעולם העסקים.