בבסיס כל תהליך חינוכי וטיפולי עומד קודם קשר אנושי / נוי רפאל לוי

שמי נוי רפאל לוי, במקור מחצור הגלילית, נשוי להילי ואבא לשלושה ילדים: מיכאלה, יוני ובועז ז"ל. אני בעל תואר ראשון בקרימינולוגיה ותואר שני בניהול ארגונים ומנהל עסקים. ב-16 השנים האחרונות אני עוסק בחינוך, בטיפול ובליווי של ילדים ובני נוער.

כיום אני מנהל את כפר הילדים והנוער טוקאייר מקבוצת גיא, פנימייה טיפולית פוסט אשפוזית, שנבחרה על ידי משרד הרווחה לפנימייה מצטיינת.

את הדרך שלי לא התחלתי מאחורי שולחן מנהל. צמחתי מהשטח, מהמקומות שבהם פוגשים ילדים באמת. בשעות הקטנות של הלילה, ברגעי המשבר, בשיחות שנולדות בלי תכנון, בשתיקות הארוכות, בכעסים, וגם ברגעים הקטנים שבהם ילד מחייך ומאפשר לך להתקרב אליו קצת יותר.

אני מאמין שחינוך הוא הרבה מעבר למקצוע. זו אחריות כלפי הילדים שאנחנו פוגשים היום, אבל גם כלפי החברה שנבנה כאן מחר.

לא כל ילד שמרחיק, רוצה שנלך

לאורך השנים פגשתי לא מעט ילדים ובני נוער. לכל אחד מהם סיפור אחר, כאב אחר ודרך אחרת לבקש שיראו אותו. למדתי שילדים לא תמיד יודעים לומר שהם זקוקים לקשר. לפעמים הם מבקשים אותו דווקא דרך התנגדות, כעס, הסתגרות או התנהגות שמרחיקה מהם את המבוגרים שהם זקוקים להם יותר מכול.

ובעיקר למדתי שילד יכול לשכוח מה אמרת לו, אבל לא ישכח איך הרגיש לידך.

אני מאמין שבבסיס כל תהליך חינוכי וטיפולי עומד קודם כול קשר אנושי. לפני התכנית הטיפולית, לפני הכללים ולפני המטרות שאנחנו מציבים לילד, צריכה להיות שם דמות אחת שמכירה אותו באמת. מבוגר שרואה מעבר להתנהגות, שמצליח לזהות את הכאב שמסתתר מאחורי הכעס, ושלא ממהר להגדיר ילד לפי הרגעים הקשים שלו.

בעיניי, הקשר האישי אינו תוספת לעבודה החינוכית. הוא הלב שלה.

רגע קטן למבוגר, עולם ומלואו לילד

ילדים שמגיעים לפנימייה מביאים איתם לא פעם חוויות של אכזבה, חוסר אמון ופרידות. חלקם כבר למדו שמבוגרים באים והולכים, שהבטחות לא תמיד מתקיימות ושקשר עלול להסתיים דווקא כשהם זקוקים לו ביותר.

לכן, לפעמים הדבר המשמעותי ביותר שאנחנו יכולים להעניק לילד הוא לא תשובה, עצה או פתרון. אלא נוכחות. להיות שם גם כשהוא כועס, גם כשהוא דוחה אותנו, גם כשהוא בודק שוב ושוב אם הפעם באמת נישאר.

אני מאמין גדול בגבולות, בסדר ובסמכות. אבל למדתי שגבול שמגיע מתוך קשר נשמע אחרת. כשילד יודע שהמבוגר שמולו אוהב אותו, מכבד אותו ורוצה בטובתו, גם המילה "לא" יכולה להפוך לחלק מתהליך של צמיחה.

כמנהל פנימייה, אני מזכיר לעצמי ולאנשי הצוות שלנו שהעשייה המשמעותית ביותר מתרחשת לא פעם דווקא ברגעים שאינם מופיעים בשום תכנית עבודה. בשיחה בדרך למגרש כדורגל, בלשחק איתם, בישיבה לצד ילד אחרי יום קשה, במילה טובה שנאמרת בדיוק בזמן, או בהחלטה של איש צוות להישאר עוד כמה דקות כי הוא מרגיש שילד זקוק לו.

אלה רגעים קטנים בעיני המבוגר, אבל לפעמים הם עולם ומלואו בעיני הילד.

שינוי בילד מתחיל במבוגר שרואה אותו

אני לא מאמין שאנחנו יכולים לתקן לילד את כל מה שעבר. גם לא להבטיח לו שהדרך תהיה פשוטה.

אבל אני מאמין שאנחנו יכולים להיות חלק מהסיפור החדש שהוא מתחיל לכתוב על עצמו.

ואם יש דבר אחד שהשנים בשטח לימדו אותי, הוא שלפעמים שינוי גדול בחייו של ילד מתחיל בדבר קטן מאוד: מבוגר אחד שרואה אותו, מאמין בו, ולא מוותר על הקשר איתו.