פרידה עם גלידה

סוף השנה בפנימיות הוא זמן של פרידות. נערים מסיימים פרק חיים משמעותי, ואנשים שליוו אותם יום יום נפרדים מהם, לפעמים אחרי שנים ארוכות. יחיעם ברקו, מטפל בפסיכודרמה בפנימיית רכסים מקבוצת ג.י.א, מספר על פרידה אחת כזו, מחניך שליווה במשך שלוש שנים. נער שהגיע בגיל 15, אחרי אשפוזים פסיכיאטריים ושתיקות ארוכות, ויצא בן 18 – עם גלידה ביד וזיכרון מתוק יותר.

הנער הגיע לפנימייה בגיל 15, אחרי אשפוזים פסיכיאטריים, שתיקות ממושכות ותנועה בין דחייה ותקווה – ולצד כל אלה, חדות, הומור, יצירתיות ונפש שלא מרפה.

כעת, בגיל 18, הגיע הזמן להיפרד. "רציתי שזה יהיה פשוט – בלי טקסים ובלי מילים גדולות", מספר ברקו, "אז לקחתי אותו למכולת. הוא בחר קראנץ' תות, אני קראנץ' שוקולד. ישבנו על ספסל. כמו שניים שכבר לא צריכים להסביר".

במהלך השיחה הזכיר ברקו לנער משפט ישן וכואב שאביו אמר לו פעם: "אם הייתי צריך לבחור בינך לבין גלידה – הייתי בוחר בגלידה". הנער הופתע: "הוא הסתכל עליי בפליאה ושאל: 'איך אתה זוכר?'. עניתי לו: 'אתה הגלידה, י'. הגלידה הכי טובה בעולם'".

ברקו ממשיך: "הוא שאל אם שמעתי את השיר Creep של רדיוהד והשמיע אותו מהטלפון, הדליק סיגריה ואמר בשקט: 'אני שונה'. לקחתי את המצית ואמרתי: 'כולנו שונים. וזה מה שהופך את כל הדבר הזה למעניין יותר'".

יחיעם ברקו הוא מטפל בפסיכודרמה (M.A.A.T) ושחקן טלוויזיה ותיאטרון, לומד במסלול לפסיכותרפיה אנליטית יונגיאנית בסמינר הקיבוצים. מזה שלוש שנים מטפל בפסיכודרמה בפנימיית רכסים – מקבוצת גיא. מאז 7 באוקטובר משרת במילואים בצו 8 וממשיך להגיע למפגשי טיפול בפנימייה, אותה הוא מגדיר כבית.

ברקו מקדיש את הסיפור "לכל ילד שלא מאמין שהוא הגלידה".