עברה שנה. השכר שלי עלה ב-3 שקלים / יוליה שוורץ

אי שם לפני שנה וכמה חודשים כתבתי טור ל"רגישות".כעת עלה בי הדחף לכתוב שוב. סיפרתי אז על העבודה שלי בתור מדריכה בהוסטל. כתבתי על זה שאני מדריכה כמעט שבע שנים והמשכורת שלי עלתה רק בשקל וחצי פלוס תוספת של 400 שקלים בחודש בגין סיום קורס הסמכה פנימי של הארגון. גם סיפרתי ככה בכלליות על טיב העבודה.

אז מה השתנה מאז? עכשיו אני בת 28, מתקרבת לשנה השמינית שלי בהוסטל בו אני מועסקת. מבחינת העבודה עדיין מידי פעם אני צריכה לברוח מכיסאות עפים ודיירים כועסים ולשמוע קללות לכיווני, אבל הפעם זה כולל גם ריצות לממ"ד, "לעשות שיחות" עם דיירים אחרי האזעקות וגם לתת יותר כדורי אס או אס להרגעה. יש יותר חורים בסידור עבודה, כי יותר ויותר אנשים מגיעים למסקנה שהמשכורת לא שווה את זה.

אגב, השכר של כולנו עלה בשלושה שקלים אז עכשיו הוא בכמה שקלים מעל המינימום. בהתחשב בכמה שמחיר עגלת הסופר עלה מאז קצת יותר, אף אחד מהמדריכים לא באמת מרגיש את התוספת בשכר בסוף החודש, אחרי שכל החשבונות יורדים.

שמועות על העלאות

אי שם בחודש מאי האחרון קיבלנו כולנו בשורה משמחת מרשויות המדינה, שלפיה בקרוב יהיה לכל מדריכי ההוסטלים מבחן, וכל מדריך שיעבור את המבחן בהצלחה – יקבל תוספת חודשית של 500 שקלים. כולנו התלהבנו כי "טוב לפחות זה", עשינו את מבחן בחודש יוני מאז שמענו שבסוף התוספת תיהיה 400 וקצת במקום חמש מאות כי "סיבות שאנחנו לא יודעים".

ועכשיו אנחנו מתקרבים לדצמבר ואנחנו עדיין מחכים ל-400 פלוס –  התוספת המיוחלת שלנו שלפחות הייתה מכסה לי את החשבון הגז והמים.

האמת היא שבמקום מסוים אנחנו, המדריכים, כבר רגילים לא להיות עם ציפיות אז לא באמת הופתענו שלא קיבלנו את התוספת ולא הופתענו כששמענו שהשמועות על זה שהשכר יעלה ל-40 שקלים לשעה היו באמת רק שמועות. הפסקתי להיות מופתעת כל חודש מחדש שאני שואלת את המנהל שלי מה קורה עם מענק "תמריץ לעובדים צעירים", שהבטיחה לנו המדינה והייתי אמורה לקבל ביולי – וכל פעם הוא שולח מיילים למי שצריך – אבל המדינה אינה עונה.

מי מעדיף לשחק טאקי

רציתי לכתוב לכם שכ"שאין ציפיות אין אכזבות", אבל האמת שזה לא באמת עובד. זה לא שתכננתי להשתמש במענק כדי לנסוע לחו"ל (לא טסתי שש שנים) אבל לפחות זה היה עוזר לי להתגבר על יוקר המחייה, היה מכסה את הארנונה שגדלה ואת החשמל שהכפיל את עצמו. היה עוזר.

אנחנו, המדריכים, זוכרים את התוכניות של כל הדיירים: מתי כל דייר אמור לקבל תרופות, איזה סרטים וסדרות הם אוהבים, מי מעדיף לשחק טאקי ומי מעדיף רמי, את מי הם העריצו בילדות, מה כל דייר אוהב ולא אוהב לאכול, מי מעדיף כדורגל ומי רוגבי, מה מלחיץ ומרגיע כל דייר.

ולמרות זאת, המדינה לא זוכרת לשלם לנו את מה שהבטיחו לנו.