אצלנו בבית מדברים אוטיסטית שוטפת / מירב יצחקי

לציון השבוע הבין-לאומי לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, אני כותבת על החיים בבית שבו מדברים "אוטיסטית חופשית". היום הזה מוקדש לקידום ההבנה כלפי אנשים עם מוגבלות ולעידוד התמיכה בכבודם, בזכויותיהם ובשלומם. בכל שנה, ביום הזה, אני מתפללת שיום אחד לא נצטרך לציין אותו, כי קבלה תהיה דבר שבשגרה.

אצלנו בבית, אנחנו לא מייפים ולא מתביישים, אבל בשום אופן לא מדברים על מוגבלות. שנים שאני טוענת: מוגבל הוא מי שתפיסת עולמו צרה מלקבל ולהכיל את השונה והאחר. שנים מבקשת לשנות את השם המגביל הזה.

כשחזרו הספורטאים הפראלימפיים עם 10 מדליות מאולימפיאדת פריז, הם הראו לכולנו שמוגבלות היא בראש. הם לקחו את הקושי ויצרו ממנו מיץ תפוזים ותותים, לא רק לימונדה. הם כבר ניצחו את הכל, רק לנו נותר לשנות את התפיסה.

מוגבל הוא מי שחושב שאוטיסט הוא מפגר ולכן צריך לדבר איתו לאט.

מוגבל הוא מי שטועה לחשוב ששיתוק מוחין הוא פיגור שכלי, או שנכה לא יכול לרוץ מרתון, לשחות, או לרכב על אופניים.

מוגבל הוא מי שחושב שהוא טוב יותר, שלם יותר, ראוי יותר.

ה-7 באוקטובר הביא איתו מאות אם לא אלפי נכים חדשים, בגוף ובנפש. לצערי הרב, גם הם מוגדרים כעת מוגבלים.

באופן אישי, הייתי מוותרת על ציון היום הזה בתמורה לזה שתחשבו עליהם ועל עינבר שלי לאורך כל השנה. הלוואי שמערכת החינוך תחייב שעות התנדבות ולימוד מעמיק בנושא, תכשיר חונכים לליווי חברתי, ותדאג שבכל כיתה ישולבו ילדים מיוחדים.

כשזה יקרה, לא נצטרך לציין את מה שאמור להיות מובן מאליו – שמגיע להם להיות שווים!