
ילד לא צריך לבחור צד / נוי רפאל לוי
ילד שמגיע לפנימייה לא משאיר את המשפחה שלו מאחור.
גם כשהוא רחוק מהבית, ההורים ממשיכים להיות חלק משמעותי מעולמו. לפעמים הם מקור לגעגוע, לפעמים לכעס ולאכזבה, ולעיתים לכל הרגשות האלה יחד.
תחושת הנאמנות להורים
במהלך שנות עבודתי עם ילדים ובני נוער, למדתי שאחת הטעויות שאנחנו עלולים לעשות כאנשי מקצוע, היא להסתכל על המשפחה רק דרך הקשיים שהובילו להוצאת הילד מהבית.צ מאחורי כל ילד יש סיפור משפחתי מורכב. יש משפחות שהתמודדו עם עוני, משברים, מחלות, פגיעות או קשיים בתפקוד ההורי. בחלקן היו גם תקופות של חום, אהבה ודאגה אמיתית, לצד מצבים שבהם צרכיו של הילד לא קיבלו מענה מספק. המציאות הזאת אינה שחור או לבן. וכדי להבין את הילד, אנחנו חייבים להכיר גם אותה.
אחת החוויות המורכבות של ילדים במסגרות חוץ ביתיות היא תחושת הנאמנות להורים. ילד יכול להרגיש אהוב ובטוח בפנימייה, ליצור קשר משמעותי עם מדריך, ובאותה נשימה להרגיש אשמה על כך שטוב לו במקום שאינו הבית שלו. לעיתים דווקא לאחר ביקור מוצלח אצל ההורים נראה שינוי בהתנהגות. הילד חוזר עצבני, מסתגר או מתקשה לקבל גבולות. אנחנו עשויים לפרש זאת כנסיגה בתהליך הטיפולי, אך לפעמים זו פשוט הדרך שלו להתמודד עם הפרידה המחודשת מהמשפחה.
מורכבות הקשר המשפחתי
ילד יכול לדעת שהבית שלו לא תמיד היה מקום בטוח, ועדיין לרצות לחזור אליו. אין בכך סתירה. זו המורכבות של קשר משפחתי.
הפנימייה לא צריכה להתחרות במשפחה. כמנהל פנימייה טיפולית פוסט אשפוזית, אני מאמין שהתפקיד שלנו אינו להחליף את ההורים, אלא להעניק לילד את מה שהוא זקוק לו בתקופה שבה הוא נמצא באחריותנו. אנחנו מעניקים ביטחון, יציבות, טיפול, גבולות וקשרים משמעותיים. אבל לצד כל אלה, חשוב שנדע לתת מקום למשפחה, לזהות ולתרבות שממנה הילד מגיע.
כאשר איש צוות מדבר בזלזול על הורה, הוא עלול לפגוע גם בילד שמולו. הרי המשפחה היא חלק מהזהות שלו, גם כשהקשר איתה מורכב. חשוב שנדע להפריד בין ביקורת על התנהגות הורית שפגעה בילד לבין היחס שלנו לאדם שהוא ההורה שלו.
שמירה על הקשר אינה מתאימה בכל מצב ובכל מחיר. לעיתים טובת הילד מחייבת הגבלה, פיקוח או ריחוק. גם במקרים כאלה, אפשר לשמור על כבודו של הילד ועל המקום הרגשי שמשפחתו תופסת בחייו.
המשפחה בתהליך הטיפולי
עבודה טיפולית עם ילד אינה מסתיימת בשער הפנימייה. ככל שניתן ובכפוף לטובתו ולמוגנותו, חשוב לשתף את הוריו, להקשיב להם ולראות בהם חלק מהתהליך. שיחה עם הורה על הצלחה של ילדו, הכנה לקראת ביקור בבית או שיתוף בהחלטות הנוגעות לילד ,יכולים לחזק את הרציפות שבין שני העולמות שבהם הוא חי. ובעיקר, חשוב שלא נציב את הילד במצב שבו הוא מרגיש שעליו לבחור בין אהבת הוריו לבין הקשר עם אנשי הצוות. לסיכום, לאפשר לילד לשמור על שורשיו.
אני מאמין שפנימייה טובה צריכה להיות מקום שבו ילד יכול לבנות אמון חדש במבוגרים, בלי להרגיש שהוא נדרש למחוק את הקשרים הקודמים בחייו. לא תמיד נוכל לשקם את הקשר המשפחתי, ולא תמיד נכון לעשות זאת. אבל תמיד נוכל להקשיב לסיפור של הילד, לתת מקום לרגשותיו ולעזור לו להבין שהוא אינו אחראי לקשיים של המבוגרים בחייו.
לכול ילד סיפור אישי משלו
בפעם הבאה שילד מספר לכם על משפחתו, אל תמהרו להסביר לו מה נכון עבורו. נסו קודם להבין מה המשפחה מייצגת בשבילו, למה הוא מתגעגע, ומה הוא מקווה שיקרה. הקשבה כזאת מאפשרת לנו להכיר את הילד מעבר למסמכים ולתכנית הטיפול שלו.
כי גם כשאנחנו מעניקים לילד בית נוסף, חשוב שנזכור שהוא לא הגיע אלינו בלי בית, בלי עבר ובלי אנשים שהוא אוהב.
לקריאת מאמר של נוי רפאל לוי על סדר יום ככלי טיפולי – הקליקו כאן.
לקריאת מאמר של נוי רפאל לוי על חשחבןץ הקשר האנושי – הקליקו כאן.



תגובות