"אני מדריכה כמעט 7 שנים – השכר שלי עלה מאז ב-1.5 שקלים"

שמי יוליה שוורץ, אני בת 27. ומדריכה בהוסטל "בית עמית" כמעט שבע שנים. התחלתי את דרכי בהוסטל כעבודה מועדפת. יום לאחר שגזרתי חוגר כבר הייתי בראיון עבודה עם המנהל שהיה באותה תקופה. אני זוכרת איך המנהל הסביר לי בראיון על מצבים אפשריים שיכולים לקרות במשמרת, כמו דייר ששולף סכין או מתנהג באלימות. היה לו חשוב שאדע לאן אני מגיעה.

עד היום אני זוכרת את המשמרת הראשונה שלי, שנקראת תצפית. כל מדריך חדש שמגיע עובר שלוש משמרות תצפית, בהן הוא לומד את העבודה ורואה האם העבודה מתאימה לו. בסיום התצפית הראשונה שלי, חשבתי שאני לא מתאימה לכאן, אך החלטתי להישאר משום שהמנהל אמר שרק מי שממשיך לעבוד אחרי התצפיות מקבל שכר עליהם. לקח הרבה זמן עד שמצאתי את עצמי והבנתי מה המקום שלי בהוסטל.

אבידה גדולה

מאז שהתחלתי לעבוד בהוסטל ועד היום, השכר שלי עלה בשקל וחצי. העלאה של שקל אחרי שנה של עבודה, ועוד העלאה של חצי שקל לאחר חמש שנים. כמו כן, קיבלתי תוספת של 400 שקלים בחודש בגין סיום קורס הסמכה פנימי של הארגון, שעברתי לפני שנה.

במהלך שנות העבודה שלי ראיתי כמה מדריכים מדהימים עוזבים את העבודה. כל פעם ששאלתי מה הסיבה שהם עוזבים, השכר היה הסיבה העיקרית. עזיבת צוות איכותי היא אבדה גדולה. בעבודה שלנו, להיכרות ממושכת של איש צוות עם דייר זמן רב יתרון משמעותי: הוא יודע מה הדרך הכי טובה לדבר עם הדייר, מקפיד לשים לב לסימנים מקדימים ולדעת למנוע התפרצויות. והכי חשוב, האמון שנבנה עם הדייר.

כל פרידה של מדריך מדייר היא עצובה, אבל היא עוד יותר עצובה כשהסיבה היא השכר הנמוך. אני לגמרי מבינה את המדריכים שעזבו במהלך השנים. אני בעצמי עברתי כמה תחנות כאלה בזמן העבודה שלי בהוסטל שבהן רציתי לעזוב. בעבודה הזאת יש מקרים שאתה יכול לחוות אלימות חמורה של דייר, פיזית ומילולית.

רופא המשפחה שלי, שמכיר אותי שנים, אפילו המליץ לי לעזוב. הגעתי אליו בפעם השנייה באותה שנה אחרי עוד התפרצות אלימה שעברתי והוא אמר לי שההתפרצות הבאה יכולה להיות הרבה יותר גרועה. "בשביל מה לסכן את עצמך כך בשביל שכר כזה נמוך", תהה.

6 ימים בשבוע

אני גם גרה בשכירות עם בן זוג. יש לנו הוצאות רבות על המחייה וקניות בסיסיות בסופר. וזה לא סוד, כמובן, שהמחירים במדינה שלנו עלו בתקופה האחרונה. המשכורות נשארו אותו דבר פלוס שקל וחצי. אני יכולה רק לתאר לעצמי כמה קשה זה בימינו לפרנס ממשכורת כזאת משפחה. הדרך היחידה להגיע למשכורת ראויה לחיים זה לעבוד שישה ימים בשבוע, משמרות כפולות וסופ"שים. ובמילים אחרות – לשכוח מזה שיש חיים מחוץ לעבודה.

מה שמחזיק אותי בעבודה בתקופות של שחיקה אלה הדיירים ששמחים לראות אותי ושמחים שאני המדריכה שהיום עובדת בדירה שלהם. גם אחרי שנים של עבודה זה תמיד מרגש מחדש. ההנהלה שלנו דואגת לסדנאות התמודדות שמאפשרות למדריכים לבטא את התסכולים שלהם. ובלי שום קשר לסדנאות, יש לי דלת פתוחה בכל עניין במטריד אותי.

אלא שכל זה לא יכול להחזיק לאורך זמן – בטח שההוצאות של כולנו גדלות מחודש לחודש באלפי שקלים – ולנו הוסיפו אפילו פחות מ-1.90.