אצלנו השכר תמיד נשאר מינימום / רעות דודיאן

היום בירכו אותי לשלום, חיבקו אותי, צחקו איתי, ריגשו אותי, עיצבנו אותי, התעצבנו עליי, סלחו לי, העיפו עליי חפצים והתחרטו עמוקות – וכל זה במשמרת של 8 שעות בלבד. ואיך עבר היום שלכם בעבודה?

שמי רעות דודיאן, אני בת 28, בוגרת טרייה של תואר בריפוי בעיסוק ואני עובדת מזה שנה וחצי בהוסטל בית עמית בראש העין – בית לאוטיסטים בתפקוד גבוה עם התנהגות מאתגרת במיוחד. אתם בטח תוהים איך זה להיות מדריכה בהוסטל, אז הנה ספוילר: סיפוק ענק, סיכון ענק, תגמול פצפון.

להיות מדריכה בהוסטל זה להיות בהלם בחודשים הראשונים. לשמוע סיפורים על התפרצויות אלימות של דיירים, על השלכת חפצים על מדריכים, משיכות בשיער, קללות, התנהגויות מיניות מטרידות. ולא להבין למה אנשים מוכנים לעבוד כל כך קשה ולהסתכן בשביל שכר מינימום?

להיות מדריכה בהוסטל, זה להישאר משמרת, שתיים ולומר לעצמך כל פעם מחדש שאם לא תתרגלי אז תעזבי – מה יכול להיות? ואז מבלי ששמת לב את מגלה שהתאהבת במקום ובמיוחד בדיירים שבו. זה כואב כשכואב להם, לשמוח איתם כשהם שמחים ולחשוב על הזמן מה יעשה להם טוב.

להיות מדריכה בהוסטל זה להיות אסירת תודה שהם בוטחים בך ונעזרים בך, זה להישאר מעבר לשעות העבודה סתם כי לפעמים לוקח זמן לסיים שיחה שבה הם פותחים את הלב.
להיות מדריכה זה לחוות על בשרך התפרצות אלימה של דייר, ואז עוד התפרצות ואז עוד – להיפגע עמוקות ולחזור עם כוחות מחודשים מתוך הבנה שזה לא הם, זאת המגבלה. להתגבר ולהוציא מזה שיעור לחיים – עבורי ועבורם.

להיות מדריכה בהוסטל זה לומר להורים שלך בכלליות ש'בעבודה הכל בסדר' ולחזור לחברים ולומר 'אתם לא מבינים מה עבר עליי היום' – כי ההורים ירצו שתתפטרי, החברים ירצו שתישארי כדי שיוכלו להמשיך לשמוע סיפורים מעניינים.

להיות מדריכה בהוסטל זה להגיע לעבודה עם חיוך ולצאת עם כאב ראש, וגם חיוך. זה לשבת עם חברים סטודנטים שמספרים על המשכורות והתנאים שלהם בהייטק ובכל מקום עבודה אחר ולהתבייש. לא בי, לא בהוסטל, לא בדיירים ולא בעבודה שלי – בהם אני גאה במיוחד. אלא ביחס של המדינה שלנו לשוליים. שלא משקיעה מספיק באנשים שתומכים, מלווים, משקיעים את זמנם ומרצם בבעלי המוגבלויות. כאלה שמוכנים להסתכן ולהיפגע ונותנים את הלב והנשמה ומקבלים על כך שכר מינימום – שכר שלא עולה בהתאמה עם ותק, תרומה למקום העבודה, תואר אקדמי או שביעות רצון המנהלים ממך.

אצלנו השכר תמיד נשאר מינימום.

להיות מדריכה בהוסטל זה להבין שכמו מדריכים רבים וטובים שהיו לצידי גם אני ארצה לעזוב. כי עם הסיפוק והאהבה 'לא הולכים למכולת'. המחייה פה יקרה, להיות סטודנט פה זה יקר ולא אוכל לממן את עצמי כל עוד אשאר בהוסטל. והדיירים? הם יישארו עם חוסר במדריכים, כי לא משקיעים בכך מספיק משאבים. לא משקיעים בהם מספיק משאבים.

אז היום שמחתי, צחקתי, התחמקתי מחפצים שעפו לעברי, כעסתי וסלחתי – ותהיתי: אומרים שכל עבודה מכבדת את בעליה, מתי יתחילו לכבד את העבודה שלי?